פונו, האי טקילה והאיים הצפים

Posted on December 28, 2019December 28, 2019by admin

הגעתי לפונו. האוטובוס הוריד אותי בטרמינל השומם, וממנו לקחתי מונית שלא היה לה מושג היכן ההוסטל שלי. כמובן שלבסוף ירדתי במקום לא נכון והמשכתי ברגל עם כל הציוד עד ההוסטל. הוסטל נחמד ומסודר. השעה כבר הייתה שמונה וחצי בבוקר והבנתי שהפסדתי את הסיורים המסודרים לאיים הצפים ולאיי הטיטיקקה שיצאו מוקדם יותר. לא הייתי מוכן לוותר ולבזבז את היום הזה. החלטתי לצאת בעצמי אל הרציף ולמצוא בעצמי ספינה שתיקח אותי. הלכתי תחילה למרכז העיר בכדי להתרשם מהמקום ולהוציא כסף. עיר לא מרשימה במיוחד. בניינים עלובים ומתפרקים. מקום מאוד לא מודרני או מתקדם. המקומיים מעט שונים מהפרואנים עד כה, רובם שייכים לשבט האורו. אנשים מעט יותר נמוכים (גם ככה הם לא גבוהים במיוחד) ועם מבנה פנים שונה. כולם כמובן לבושים באופנה הפרואנית העדכנית של הספרדים מהמאה השש עשרה. הלכתי מספר דקות עד הרציף שלשפת האגם ומיד מצאתי סוכנות טיולים מקומית שתיקח אותי לאיים הצפים ולאי (האמיתי) טקילה שבמרכז האגם. אגם טיטיקקה הוא אגם מים מתוקים עצום שנחלק בין בוליביה לפרו. האגם עצמו שוכן בגובה 3800 מטר מעל פני הים ומוגדר כימה הגבוהה בעולם. עליתי על אחת הסירות והתחלנו בשייט. פונו נמצאת במפרץ שתוחמים אותו שני צוקים גדולים הבולטים מהמים. כל המפרץ מפוצץ בצמחי הטוטורה המפורסמים והשייט עובר בתעלות בין הצמחים. רק כשיוצאים מהמפרץ קולטים פתאום את גודלו האמיתי של האגם. עצום. בקושי אפשר לראות את צידו השני. חלפנו על פני האיים הצפים לראשונה ואספנו מהם עוד זוג גרמנים וזוג ספרדים, בדרכינו תחילה אל האי טקילה. הפלגנו במשך כשלוש שעות. תחילה התרגשנו מאוד מהמראות היפים ומי האגם הכחולים והיפים, עלינו על גג הספינה וצפינו בהתלהבות. לאחר כשעה וחצי כבר ירדנו כולנו לסיפון התחתון וישנו על הכיסאות הנוחים עד שהגענו לאי. שוב, לא ייאמן כמה שהאגם הזה גדול, אפילו לא התחלנו להתקרב לגדה השנייה שבבוליביה. האי טקילה הוא מקום מיוחד מאוד, בני שבט האורו חיים עליו ללא מפריע כבר אלפי שנים. האי הוא בעצם הר גבוה שמתנשא מאמצע האגם, כאשר הכפר נמצא על חלקו העליון ובכל צידיו טרסות חקלאיות ירוקות ויפות. ירדנו מהספינה ועלינו במעלה מאות מדרגות עד הכפר שלמעלה. איזה מקום שקט ושליו. אין רעש של מכוניות או מנועים כלל. רוח נעימה מנשבת וטמפרטורה מושלמת. הסתובבנו לנו בכפר מוקסמים מהאווירה המדהימה שבמקום. בנוסף, נוף יפה של מימי האגם הכחולים שלמטה מבצבץ מבעד לבתים. הכפר ידוע בשל הרגלי הסריגה המיוחדים של התושבים, בהם מאוד מקובל שגם הבנים סורגים. הסריגה מתבצעת בשיטה מיוחדת. ראינו אדם מבוגר שהדגים לנו את העקרון. לאחר מכן אכלנו לצהריים דג טורט מטוגן מהאגם במסעדה תיירותית וחזרנו בדרך היפה לספינה. שטנו בחזרה לכיוון פונו ולאחר כשעתיים וחצי עצרנו באיים הצפים. איים מיוחדים המהווים מסורת של בני השבט. האיים הומצאו לראשונה מאחר שבני השבט נרדפו ע״י האינקה ולכן היגרו למרכז האגם, מקום בטוח שבו לא רדפו אותם יותר. מאז זו נשארה מסורת לבנות את האיים המיוחדים. היום הם מאוד ממוסחרים ומשמשים בעיקר לצורך תיירות, וחבל. הגענו לאחד האיים ובו בעלת האי הדגימה לנו כיצד בונים את האי. האי כולו בנוי מצמח הטוטורה שדומה לקש. בני השבט חותכים את שורשי הצמח ומשתמשים בהם כבסיס, ועליהם עורמים בשתיב הערב את צמחי הטוטורה עצמם. יש צורך לחדש את האי כל כמה זמן אחרת הוא עלול לשקוע. בעיה קטנה. עוד בעיה היא שמכיוון שהאיים צפים, הם עלולים להיסחף. לכן האיים מוחזקים במקומם עם עוגנים רבים. באמת דבר מגניב לראות את עשרות ומאות האיים שעליהם בתים, אנשים וילדים משחקים. קנינו שטויות מבעלת האי ורגע לפני שיצאנו בחזרה לפונו, צילמתי לאבא את התמונה הדבילית של עושה פיפי בטיטיקקה. כשחזרתי לפונו כבר התחילה לרדת החשכה. פונו ידועה כעיר לא בטוחה ומסוכנת לתיירים בשעות הלילה. החלטתי לא להסתובב יותר מידי. חזרתי אל ההוסטל ויצאתי לאכול ארוחת ערב במקום קרוב. בבוקר לפני היציאה לשייט שאלתי את הבחור בקבלה לגבי הגבול עם בוליביה, ונענתי שהוא סגור בשל ההפגנות והמהומות. לא טוב, תוכניתי הייתה לחצות למחרת את הגבול לבוליביה. שאלתי שוב עכשיו, בשעות הערב ושוב קיבלתי את אותה התשובה, הגבול סגור. בשל המצב החלטתי לעשות חישוב מסלול מחדש ולא להסתמך על השמועות שהמצב בבוליביה בסדר. החלטתי לחכות למחר, אם הגבול ייפתח, לעבור לבוליביה אך אם יהיה סגור לנסוע דרומה ולעבור לצ׳ילה. הייתי היחיד בחדר הדורמיטורי שלי בהוסטל אך בערב פתאום נכנס אדם נוסף שהיה לי מוכר מאוד. נזכרתי שראיתי אותו בטרק הקולקה וחשבתי שהוא מעצבן מאוד. בחור הולנדי בשם לוק, שהתברר כנחמד ולא מעצבן ואף נתן לי מעט כסף בוליביאני שנותר לו.
למחרת התעוררתי מוקדם וירדתי לקבלה לבדוק מה מצב הגבול. לא קיבלתי תשובה ונדרשתי לחכות בזמן ארוחת הבוקר. לבסוף הבנתי שהגבול עדיין סגור. החלטתי לא לסמוך על הבוליביאנים יותר ולא לתת ליום הזה להישרף לשווא. בהחלטה של רגע החלטתי לנסוע לטרמינל ולעלות על אוטובוס לעיר טקנה שבגבול עם צ׳ילה, ובכך לוותר על קופקבאנה ולה פאז בבוליביה. לקחתי את כל הציוד והצלחתי להגיע לטרמינל ולעלות על האוטובוס האחרון לטקנה דקה לפני שעזב. כך לפתע מצאתי את עצמי משנה תוכניות ב-180 מעלות ונוסע דרומה לצ׳ילה במקום בוליביה. החלטתי שלא אוותר על בוליביה לגמרי ומצ׳ילה אנסה לחצות חלקה הדרומי של בוליביה, אל הסלאר דה אויוני. הנסיעה לטקנה הייתה ארוכה מאוד. נסענו בנוף המדברי ואף עברנו ביקורת מטומטמת של המכס הפרואני. הגענו לטקנה לקראת החשכה. נאלצתי לעבור במונית לטרמינל הבינלאומי וממנו עליתי על אוטובוס מפוצץ שיעביר אותי את הגבול לצ׳ילה. לפני הנסיעה, עוזרת הנהג לקחה את הדרכון שלי ונעלמה. הייתי בלחץ אטומי לגביו, האם הוא הגיע לאוטובוס ואראה אותו שוב? למזלי במעבר הגבול העוזרת הופיעה וחילקה לי את הדרכון בחזרה. מעבר הגבול היה קל, עלינו בחזרה לאוטובוס ובתוך מספר דקות הגענו לעיר אריקה שבצ׳ילה. בתוך שנייה אפשר לראות את ההבדל העצום בין פרו לצ׳ילה. פתאום מדינה מערבית, מסודרת, חוקי תנועה, בנייה מערבית ולצערי הרב גם מחירים מערביים. לקחתי מונית אל ההוסטל שהזמנתי מהדרך שנמצא על חוף הים. אכלתי ארוחת ערב (עליה שילמתי בערך פי 3 ממה שמחירה ככה״נ היה בפרו) מותש מהנסיעות הארוכות והלכתי לישון. פרו הייתה מדינה מדהימה והאירה לי פנים מאוד. קצת עצוב לעזוב אותה, אך גם כיף לחזור לקידמה ולמדינה נורמאלית.