עזבנו את ליג׳אנג המדהימה ויצאנו לדרך צפונה. לאחר כשעה וחצי נסיעה הגענו אל נהר היאנגצה המפורסם. נהר רחב מימדים שכעת בשל התקופה הגשומה היה גבוה וחום להפליא מכמויות הסחף הגדולות. עצרנו לצידו וירדנו לגעת במים הקרים. הנהר מתחיל בקרחונים של טיבט ואוסף אליו כמויות מים מטורפות מאגן הניקוז שלו שכולל אלפי קילומטרים. היאנגצה זורם לאורך כ-6400 ק״מ והוא הנהר השלישי באורכו בעולם!! (אחרי הנילוס והאמזונס). המשכנו לנסוע עוד קצת עד שהגענו לפיתול הראשון והמפורסם של הנהר. ממש סיבוב פרסה גדול שמשנה את כיוון זרימתו מדרומה למזרחה. טיילנו בעיירה קטנה שנמצאת לצד הפיתול, עברנו בשוק מקומי והלכנו במעלה סימטאותיה עד שהגענו לבית ספר שבו תצפית מדהימה על הפיתול בנהר וגגות הרעפים של הכפר. משם המשכנו ללכת ברחובות הכפר והגענו לנקודה חשובה בהיסטוריה הסינית. הנקודה בה הצבא האדום הקומוניסטי חצה את נהר היאנגצה כשנרדף ע״י הגואומינדנג במהלך מלחמת האזרחים. במקום נמצאת אנדרטה ופסל גדול שמנציחים את המאורע.
משם נסענו לשמורת הטבע היפה לווג׳ון, הידועה גם בשם הר 1000 הצבים. עלינו ברכבל ישן ואיטי לראש ההר. לרכבל הייתה תכונה מגניבה. הקול מכל גונדולה התרכז לגונדולות שמעליה. על כן אפשר היה לשמוע בבירור את השיחות והקולות מהגונדולות שמתחתיך, אך לא לשמוע דבר מאלו שמעליך. ניצלנו את העובדה ולחשנו אחד על השני דברים בכוונה שהאחרים ישמעו. כשהגענו לפסגה חזינו בנוף היפה. קניון עמוק התחתר מאות מטרים מתחתינו והותיר הרים ועמודי סלע גבוהים. מאוד דומה לג׳אנגג׳יאג׳יה. על פסגות ההרים נוצרו מהבלייה המוני בליטות בסלע שמאוד מזכירות שיריונים של צבים- ומכאן השם 1000 הצבים. טיילנו קצת על פסגת ההר והצטלמו בנקודות התצפית השונות. קנינו מרוכל קטן במקום רעשן מאגוזים ובנוסף כמעט הצלחתי להפיל את כרטיס הכניסה שלי לשמורה אל התהום. חוויות. ירדנו מהרכבל והתחלנו לנסוע נסיעה קצרה לכיוון התחנה הסופית שלנו להיום, הכפר לימינג. הלילה המלון שלנו היה גסטהאוס משפחתי קטן. לא מאוד מפואר אבל זה לא הפריע לנו. בדיוק כמו שאנחנו צריכים. הגסטהאוס ממוקם צמוד לנחל שוצף שמשמיע רעשי מים זורמים חזקים. אכלנו צהריים במסעדה מוסלמית קטנה בכפר ובערב יצאנו למרכז הכפר וראינו ריקודי עם מסורתיים. ריקודים מאוד פשוטים, מחזיקים ידיים ומסתובבים במעגל. פמה המדריכה הצטרפה אליהם ואחריה גם אנחנו. אחרי שעה כבר הבנו את הפואנטה וחזרנו לגסטהאוס. לפני שיצאנו אלון הספיק להחליק לתוך שלולית ולמלא את עצמו בבוץ. כמובן שכולנו צחקנו. בדרך לחדרים קנינו גלידה ונפלנו למיטות.
היום שלמחרת הוקדש לערוץ דילוג הנמר. עזבנו את לימינג ונסענו לערוץ נסיעה ארוכה. מדובר בקניון השלישי בעומקו בעולם, הרים של כ-4 קילומטר נישאים מצידיי הקניון. במרכזו זורם נהר היאנגצה שנהיה צר מאוד ועל כן זורם בפראות ובעוצמה אדירה. השם ״דילוג הנמר״ ניתן למקום על בסיס אגדה על ציידים שרדפו אחרי נמר, וכאשר הנמר האמיץ הגיע לנהר – הוא קפץ אל הסלע שבמרכז הנהר השוצף ומשם לגדה השנייה. רק כשמגיעים למקום ורואים את עוצמת המים הלא הגיונית מבינים כמה אמיץ ונחוש היה הנמר הזה. עצרנו במגרש חנייה גדול כמאה מטר מעל הנהר וירדנו אליו במדרגות עץ רבות ביחד עם עוד אלפי סינים. זהו החלק הגועש ביותר של הנהר וכשמגיעים עד אליו למטה הלסת נשמטת מהמחזה הפראי. הנהר הכי סוער שראיתי בחיי, אין אף לא סיכוי למישהו/משהו שנופל פנימה. טיילנו לאורך טיילת העץ שנבנתה על קו המים ועלינו במדרגות מצידו השני. איזה מקום מטורף! לאחר מכן המשכנו לנסוע לצד הקניון ועצרנו במסעדה שנמצאת על שפת מצוק ענקי עם נוף לנהר, ליד גשר קשתי מרשים מאוד שמתחתיו תהום של כ-200 מטר. משם המשכנו בכביש היפהפה והפתלתל שעל המצוק. הנוף נעשה קיצוני יותר ויותר ומצוקי סלע מפלצתיים בגובה של אלפי מטרים הופיעו מולנו. לפתע הנהג נעצר. זהו, מכאן הוא לא מוכן לנסוע עם הרכב שלו. אנחנו צריכים לקחת מונית מקומית לחלק האחרון של הכביש, שיוביל אותנו אל הדרך למלון.
בערוץ דילוג הנמר עובר אחד הטרקים הנחשבים ליפים בעולם. מסלול של יומיים ושל כ-55 ק״מ העובר על שפת המצוק. בתוכניתינו לעשות חלק קטן מסוף הטרק ולישון באחד הגסטהאוסים המדהימים שבדרך. ירדנו מהאוטו ולקחנו איתנו רק תיקים קטנים שהכנו מראש. את הלילה נעביר עם ציוד מינימלי. עלינו לג׳יפ קטן והתחלנו לנסוע בכביש שמתפתל בסלאלום לא אמיתי ועולה ישירות מעלה אל ההרים שמעלינו. אי אפשר לתאר במילים את יופיו של הנוף. ההרים שמולנו היו כל כך גבוהים שאי אפשר היה לראות את הסוף שלהם, הוא הוסתר בעננים הגבוהים. הנסיעה בכביש מפחידה, הנהג לוקח את הסיבובים מהר בלי שום יכולת לדעת עם מגיע מישהו מולו. העובדה שיש מצוק של מאות מטרים לצד כל סיבוב לא מפריעה לו יותר מידי. שרדנו את הנסיעה והתחלנו ללכת. שביל צר, מפלים ופרחים מצידנו האחד ותהום מטורפת מצידנו השני. מידי פעם לפעם חולפים על פנינו מערביים שעושים את הטרק, אפילו פגשנו ישראלים. עשינו מספר עצירות בנקודות בהן הנוף היה קיצוני במיוחד והגענו אל הגסטהאוס שלנו לאחר כשעתיים הליכה. מקום מטופח על צלע ההר. בתי עץ יפים וצבעוניים וחדרים כפריים. אם כמה שהנוף היה טוב, האוכל במקום ממש לא היה משהו. כתבנו על קירות המקום (שמלאים בטקסטים שמטיילים השאירו) ״אלון אכל מפית״ ו״האבידרים״. הספקנו עוד לשחק קלפים בלילה והלכנו לישון.