רנקאגווה, סנטה קרוז ושמורת לוס סיפרסס

Posted on March 10, 2020March 10, 2020by admin

הנסיעה באוטובוס עברה כל כך מהר וחלק. ישנתי כמעט את כולה. הופס ופתאום הגענו לסנטיאגו. איינה ואני הסכמנו שלא היינו מתנגדים לעוד כמה שעות באוטובוס. היה עדיין מאוד מוקדם בבוקר. ליוויתי את איינה אל הרחוב ווידאתי שהיא מצליחה לתפוס אובר. החלטנו להתפצל ליומיים הקרובים. אני רציתי לנצל את הזמן ולטייל קצת במרכז צ׳ילה, מחוץ לאזורי התיירות, בעוד היא העדיפה להישאר בסנטיאגו. חזרתי את הטרמינל ועליתי על האוטובוס הראשון אל העיר רנקאגווה, כ-150 ק״מ דרומית לסנטיאגו. קיוויתי להצליח לתפוס סיור מרנקאגווה אל עיר הרפאים סוול הנמצאת בקרבת מקום. עיר ששהו בה עשרות אלפי כורים וננטשה כאשר נכרו כל המחצבים. מקום שמוגדר כאתר מורשת עולמית של אונסק״ו. עדיין היה מוקדם, לכן קיוויתי להתמקם בהוסטל ברנקאגווה ולתפוס את אחד הסיורים לפני שיצא. הדברים התחילו להשתבש לאט לאט בדרך. תחילה האוטובוס שלי עשה תאונה, דבר שעיכב אותו בלפחות כעשרים דקות. לאחר מכן, כתובת ההוסטל שהזמנתי הייתה לא נכונה ונאלצתי לדבר עם בעל ההוסטל בספרדית בטלפון עד שהגיע למקום בכוחות עצמו ולקח אותי למקום הנכון, ושלישית, היה זה יום ראשון וכולם ישנים עד מאוחר. ההוסטל היה נחמד מאוד, אפילו קיבלתי חדר פרטי. בעל המקום היה מאוד נחמד וניסה לעזור לי ולהתקשר לכל סוכנויות הטיולים בעיר. כולן היו סגורות. לאחר כשעתיים הבנתי שלא אצליח להצטרף לסיור היום, אנסה מחר במקום. יצאתי להסתובב ברנקאגווה והופתעתי מאוד לטובה. מרכזה העתיק של העיר שמור ומטופח מאוד. כנסייה ענקית ומפוארת נמצאת לצד הכיכר המרכזית שבמרכזה פסל ניצחון צ׳יליאני קלאסי. מדרכות ובתים אדומים שנותנים אווירה מיוחדת לעיר. ניסיתי למצוא את הטוריסט אינפורמיישן כדי להבין מה ניתן לעשות במקום. כמובן שגם הטוריסט אינפורמיישן לא היה פתוח. לא התייאשתי, מצאתי את הקניון הגדול של העיר, ישבתי מעט בוויפיי והחלטתי לנסוע לכמה שעות אל העיירה סנטה קרוז, שבקרבת רנקאגווה. עיירה המהווה מרכז היין של האזור ושל צ׳ילה בכלל. בעל ההוסטל הנחמד הקפיץ אותי אל הטרמינל וסיפק לי הוראות מפורשות איך להגיע. עליתי על אוטובוס מקומי ויצאנו לדרך. נסיעה יפה בנוף הסמי מדברי, ההרים הגבוהים שבאופק ומאות אלפי הדונמים של הכרמים הירוקים. ירדתי בסנטה קרוז לאחר כשעה וחצי. חם מאוד בחוץ ועיירה שבמבט הראשון לא נראית כל כך טוב. הלכתי אל הכיכר המרכזית וככל שהתקרבתי העיירה שינתה את פניה בהדרגה. בניינים יפים, ספרדים ולבנים התחילו לבצבץ ברחובות וכן כיכר ירוקה וגדולה שבקצהה מבנה אבן עתיק. החלטתי ללכת ולבקר במוזיאון ההיסטוריה המפורסם של העיירה תחילה. הופתעתי מאוד לטובה. במקום הוקם מוזיאון היסטוריה בשל מאובנים ועצמות דינוזאורים רבים שנמצאו באזור, אך המוזיאון התפתח מאוד והציג לראווה מיצגים מהתקופה הפרהיסטורית ועד צ׳ילה של היום. סופר מעניין ואפילו עם הסברים באנגלית. התצוגה האחרונה במוזיאון הייתה על חילוץ הכורים הצ׳יליאנים ממעבה האדמה לפני כמה שנים. סופר מגניב. לאחר המוזיאון הלכתי לאטרקציה המרכזית, ביקור ביקב. היקב שאליו הלכתי היה סגור לרגל שיפוצים, במקום זאת הפנו אותי ליקב אחר מעט מחוץ לעיירה. הלכתי למקום ברגל ונכנסתי לאחוזה מהפנטת ביופיה. כרמים עד סוף האופק שבמרכזם בית אבן מקסים. ערכתי סיור עצמאי קצר בין חביות היין והמפעל ולבסוף התיישבתי בחדר הטעימות. היקב נקרא ״לאורה הרטוויג״ ומוחזק ע״י מהגרים גרמנים שהגיעו לצ׳ילה לפני כמה עשרות שנים. בחדר הטעימות היו שלוש בנות שעבדו ביקב ונדהמו לגלות שאני מישראל. הישראלי הראשון שאי פעם הגיע לשם. דיברנו ארוכות על צ׳ילה, החיים בישראל, יין וסתם שיחות חולין. כל כך התחברנו שהן נתנו לי המון טעימות יין בחינם. טעמתי את סוגי היין השונים שהם מכינים, הכל למעט אחד עם הענבים שלהם. פשוט מעולה. יום נפלא. לאחר כשעתיים ביקב, חזרתי בערב אל הטרמינל ועליתי על אוטובוס בחזרה לרנקאגווה. הנסיעה לקחה נצח. פקקי תנועה מטורפים שעלו צפונה בדרכם לסנטיאגו. הגעתי רק בעשר בלילה בחזרה לרנקאגווה. הספקתי עוד לקנות משהו קטן לאכול ונפלתי למיטה עייף ומרוצה לאחר היום הנפלא.
ביום שלמחרת קמתי מוקדם. הייתי נחוש בדעתי להצליח להגיע לסוול. אכלתי ארוחת בוקר ונעזרתי באשתו של בעל ההוסטל על מנת לחייג לסוכנויות הטיולים. גם הפעם המזל לא היה לטובתי. מסתבר שישנם סיורים לסוול רק בימי שבת וראשון, שאותם צריך להזמין מראש מאחר וסוכנויות הטיולים סגורות בשבת ובראשון. טמטום דרום אמריקאי. החלטתי לא להתייאש ובכל זאת הלכתי אל לשכת התיירות בעיר. גם שם קיבלתי את אותה תשובה, אך לעומת זאת קיבלתי גם המלצות למקומות באזור ומפות. לא אתן ליום לרדת לטימיון. החלטתי שאלך ואשכור רכב ליום אחד. הצלחתי למצוא סוכנות השכרה מהר יחסית ובמחיר מעולה. ספונטניות מוחלטת. השכרתי את הרכב ויצאתי לדרך, לכיוון מזרח, אל הרי האנדים הגבוהים. עצרתי בעיירה הקטנה מצ׳אלי, תדלקתי והחלטתי לנסוע גבוה אל ההרים לשמורת לוס סיפרסס שראיתי במפה והומלצה לי בלשכת התיירות. איזה כיף, ממש הרגשה של הטיול באלסקה שוב. אני לבדי ברכב, נוסע אל הלא נודע עם המוסיקה שלי, וחופשי לעשות מה שאני רוצה. הכביש התפתל במעלה ההרים. עמקים מדבריים מטורפים נגלו לפניי עם אלפי קקטוסים גדולים. שוב, ככל שעליתי בגובה הנוף להפך לירוק יותר ויותר. בשלב כלשהו הכביש הפך לדרך עפר לא פשוטה, קיוויתי שהרכב יחזיק מעמד והמשכתי להתקדם. כשכבר הייתי יחסית קרוב ראיתי לפתע את שטח השמורה. עמק מטורף שבתוכו זורם נהר תכלת. משני צידיו הרים של מעל לארבעה קילומטר עם מצוקים גדולים ומשוננים. עצרתי במרכז המבקרים בכניסה לשמורה שבו הייתה תצוגת פוחלצים עם חיות השמורה. המשכתי בנסיעה של עוד כשישה קילומטרים לעומק השמורה עד לקאמפינג יפה שממנו נשקף העמק והנהר הרחב. כמה צ׳יליאנים חכמים שהו שם עם אוהלים, בגדי ים ובשר על המנגל. מת על המקומות האלו. יצאתי מהקמפינג אל מסלול הליכה קצר הנקרא ״שביל הפומות״, אשר טיפס על צלע ההר בדרך לתצפית על העמק והשמורה. מזג האוויר והצמחייה שם הזכירו מעט את הארץ. כאילו שאני הולך באיזה נחל בגליל בגירסת האקסטרים שלו. מהתצפית המקום נראה כמו סוג של גרנד קניון. הרים עצומים ומדבריים שבראשם קרחונים, ונהר לוס סיפרסס הזורם במרכז. מקום שכנראה אף ישראלי לא ביקר בו מעולם. מחוץ לשביל התיירות לחלוטין. אחרי הצהריים חזרתי אל הרכב ונסעתי להחזיר את הרכב בחזרה ברנקאגווה. הפעם זכרתי לרוקן את מיכל הבנזין שהתרמיל שלי (לפני הטיסה היום בלילה) ועצרתי לשם כך סתם באמצע הדרך. הספקתי לאכול לפני שהחזרתי את הרכב ועליתי על אוטובוס לסנטיאגו. כשהגעתי לסנטיאגו תכננתי להגיע אל ההוסטל בו איינה הייתה. עליתי על אוטובוס ציבורי, נסעתי ולפתע רגע לפני התחנה שלי, האוטובוס סטה מהמסלול שלו והתחיל להתרחק מהאזור. לא הבנתי מה קורה. ירדתי מהאוטובוס והתחלתי ללכת לכיוון ההוסטל ברגל, מרחק של שני קילומטרים עם כל הציוד על הגב בחום של סנטיאגו. לאחר כמה מאות מטרים הבנתי את הסיבה לסטייה מהמסלול – הפגנה. מאות אנשים, חלקם רעולי פנים ששרפו צמידים, תופפו על חלקי מתכת ופירקו את המדרכות. אוף מעצבנים, חשבתי שכבר נרגעו הרוחות בסנטיאגו. נאלצתי ללכת בין המפגינים, בתקווה שהמשטרה לא תתחיל לירות עליהם גז מדמיע או כדורי גומי. הגעתי להוסטל מזיע ומעט מוטרד מההפגנה. אמרתי לאיינה שלדעתי עלינו לצאת לשדה התעופה עכשיו, לפני שיחסמו הכבישים, למרות שהטיסה שלנו היא בעוד 10 שעות. היא הסכימה. הזמנו אובר ונסענו כחצי שעה אל שדה התעופה. ניצלנו את השעות בישיבה ומנוחה על הספסלים בשדה ולבסוף התחיל תהליך הצ׳ק אין. הכל עבר כשורה, לא חרגתי במשקל עם המוצ׳ילה והגענו לעלייה למטוס. פגשתי בגייט את שחף מפוקון ועוד ישראלים רבים שגם בדרכם לקרנבל בסלבדור. באופן מוזר עיכבו את שחף ואותי בכניסה לגייט אך שוחררנו אחרי מספר דקות. זהו זה, עלינו למטוס. התחנה הבאה, הקרנבל שבעיר סלבדור בברזיל. מאוד מאוד אהבתי את צ׳ילה, שבה הייתי יותר מחודש במצטבר. מקום שבטוח עוד אחזור אליו בעתיד, אך בטיול הזה זו ככל הנראה הפעם האחרונה.