ריו דה ז’אנרו

Posted on March 27, 2020March 27, 2020by admin

נסיעת הלילה עברה מהר מאוד ומצאתי את עצמי בפאתיה של ריו. האוטובוס הוריד אותנו בחמש בבוקר בטרמינל האוטובוסים החדש של ריו. מבנה עצום עם עשרות מסופים ואוטובוסים היוצאים לכל מקום בברזיל וביבשת. הרגשה של מטרופולין ענק וחשוב. לקחתי מהטרמינל אובר אל המלון שהזמנתי במרכז העיר, בשכונת גלוריה. בשל התפשטות וירוס הקורונה, החלטתי שעדיף חדר פרטי לעת הזו מאשר לישון בדורמס עם אנשים רבים שעשויים להיות חולים ומדבקים. האובר הוריד אותי בבניין ישן, עליתי במדרגות ובאמת המקום התברר כמלון נחמד. להפתעתי הטובה קיבלתי את החדרון כבר עכשיו. חדר קטן וללא מזגן אך חמוד ואינטימי. ניצלתי את שעות הבוקר המוקדמות כדי לנמנם מעט אחרי נסיעת הלילה וכן כדי לדבר עם ההורים שהפכו ללחוצים יותר ויותר לגבי הקורונה המתפשטת בעולם והתחילו להפעיל עליי לחץ לסיים את הטיול ולחזור מיד. אני כמובן שמאוד התנגדתי לרעיון של לסיים את הטיול כרגע, אך ההבנה שזהו אירוע בלתי נמנע התחילה לחלחל. מחשבות כאלו אשמרו לאחר כך, חשבתי לי, קודם כל להינות מריו כל עוד אני יכול. קראתי מעט על המקומות והאטרקציות המרכזיות בריו, ויצאתי לרחוב. אווירה של עיר גדולה היכתה בי. מכוניות, צפירות, אנשים רבים הולכים לכל עבר. שכונת גלוריה נחשבת לאחת השכונות הטובות של העיר ונמצא ממש במרכז. בניינים עתיקים, כנסיות גדולות אך האווירה בה לא מיוחדת כמו שציפיתי שתהיה בריו. מרגישה כמו עוד עיר גדולה בברזיל. התחלתי ללכת לכיוון שכונת לאפה, “הדאונטאון” של ריו. תכננתי לבקר קודם כל במוזיאון המחר, מוזיאון העוסק בהשלכות ההתחממות הגלובלית ובדרכים לתקן אותה. מבנה ענק שעוצב בצורה מיוחדת מאוד. שמעתי דברים נפלאים על המקום. התקדמתי הרבה, קניתי לי משולש פיצה כארוחת בוקר. כמה עוני יש ברחוב, הומלסים בכמויות שישנים מתחת לבנייני זכוכית חדישים ודנדשים עם מיליון קומות. אילו פערים עצומים בין האוכלוסייה. הלכתי כבר כמעט את כל הדרך עד למוזיאון שנמצא בקצה הצפוני של השכונה, על לשון הבולטת אל תוך הים. היה חם מאוד ועצרתי לנוח בכל כמה מאות מטרים, עברתי על פני גשר הרכבת המפורסם של ריו, המורכב מקשתות רבות. רגע לפני שהגעתי אל המוזיאון גיליתי שהוא סגור בימי שני, איזה באסה! הבנתי את המצב והתחלתי לעשות את דרכי בחזרה בין המגדלים הענקיים. הלכתי אל פארק פלמנגו הגדול, שבו נמצאים המוזיאון לאומנות מודרנית וכן האנדרטה הענקית למלחמת העולם השנייה. שני מבנים מאוד מיוחדים בעיצובם. בכל זמן ההליכה הרהרתי לעצמי האם באמת אעזוב, האם אחזור הביתה ואם כן איך בדיוק אעשה את זה. הלכתי לאורך הים כשלצידי המעגן היפה של ריו עם יאכטות גדולות. שדרת עצים מיוחדת עושה צל על השביל ומשירה מעט עלים שנאגדים בצידי המדרכה. על הדשא שבפארק שוכבים להם פה ושם הומלסים שמזכירים לך איפה בדיוק אתה נמצא. הר הסוכר הגדול נראה בבירור ובאופק בקצה הר הקורקובאדו גם פסלו של ישו. חיילים רבים במדים ייצוגיים שמרו על האנדרטה של מלחמת העולם השנייה. הם תפסו כל פינה אפשרית עם טיפה צל כדי לקבל מפלט מהחום הנורא. עזבתי את הפארק והתחלתי ללכת בחזרה אל האזור העתיק של העיר, לעבר מדרגות סלרון. לא נתקלתי בהרבה תיירים בריו עד כה, דבר שהשתנה מהר מאוד בשנייה שהתקרבתי אל המדרגות. מדרגות סלרון הם גרם מדרגות המחבר בין שכונת לאפה בחלקם התחתון לשכונת סנטה טרסה שבחלקם העליון. כל אזור המדרגות הפך ליצירת אומנות כאשר האמן הצ’יליאני ג’ורג’ סלרון ריצף את כל האזור בצבעים וצורות מדהימות. ציורים וצורות על הקירות והמדרגות. מקום מקסים שמהווה את אחת מנקודות המשיכה המרכזיות לתיירים, כאשר גולת הכותרת היא להצטלם על המדרגות היכן שכתוב מדרגות סלרון. כמובן שגם אני עשיתי את התמונה התיירותית והמיותרת. נתקלתי לראשונה באותו מקום בישראלים שדיברו ביניהם בדיוק על אותה דילמה כמוני, האם לחתוך את הטיול ולחזור לארץ. עליתי במעלה המדרגות אל שכונת סנטה טרסה. שכונה עתיקה שבה בתים רבים מהמאה ה-19. בקצה המדרגות האווירה השתנתה לגמרי. פתאום נותרתי לבד. אף אחד מהתיירים לא המשיך למעלה והדבר נראה לי מוזר במיוחד ואף העלה בי חשש. לא היה יותר מידי מה לראות בשכונה, רוב החנויות היו סגורות והבתים מגודרים וגבוהים. הצלחתי למצוא תצפית יפה בין הבתים שממנה היה אפשר לראות את הים, השכונות שלידו ופבלה אמיתי המשתרעת על אחת הגבעות. התחלתי לרדת לאורך הכביש המתפתל בחזרה אל שכונת גלוריה. לא הרגשתי בנוח להסתובב בסנטה טרסה לבד לחלוטין, למרות שהיא נחשבת כשכונת אמנים בטוחה יחסית. בקצה הכביש המתפתל פינקתי את עצמי באסאי גדול וקר. אולי הטעים ביותר בטיול. לאחר מכן עצרתי לארוחת צהריים במסעדה ברזילאית מקומית ולבסוף שבתי אל המלון. שוב קיבלתי טלפונים מההורים ובעיקר מאבא שהיה היסטרי עוד יותר לגבי האפשרות שאתקע בברזיל. הסתכלתי על עדכונים מהעולם ובאמת מדינות דרום אמריקה התחילו להיסגר. החלטתי לא להתעסק עם הנושא כעת ולצאת אל פסלו של ישו בהר הקורקובאדו בשעות השקיעה. תפסתי מהר אובר שלקח אותי אל תחנת הרכבת לקורקובאדו. קניתי כרטיס ובמקרה הצלחתי להגיע בזמן לרכבת האחרונה של היום. מדובר על רכבת חדשה יחסית הפועלת כמו הרכבות בשוויץ עם מסילה מחורצת אמצעית, העולה כשלוש מאות מטרים אל פסלו של ישו בקצה ההר. הרכבת יצאה לדרך ועברה דרך יער גשם אמיתי וסבוך. מפעם לפעם קיבלנו הבלחה של חלקיקי נוף מדהימים בין ומעל העצים. כשהרכבת לבסוף עצרה בראש ההר עלינו במעלית והגענו. הנה הוא מולנו. לא ייאמן כמה גדול ומרשים. פסלו של ישו ומסביבו נוף מטורף של כל אזור המפרץ. באמת עוצר נשימה. עוד אחת מנקודות התצפית היפות ביותר שראיתי בדרום אמריקה. עליתי במדרגות אל הפסל עצמו והסתכלתי עליו בהשתאות. מסביב אפשר לראות את כל שכונותיה של ריו, את אצטדיון המראקנה, את חוף קופאקבאנה ואיפנמה, הפבלות והר הסוכר האדיר. ככל שעברו הדקות והשמש שקעה וצבעה הכל בצבעי כתום הנוף אף נהפך למטורף יותר. פסלו של ישו הואר בפרוז’קטורים לבנים- סגולים חזקים שהבליטו את הדומיננטיות שלו. הצטלמתי ליד הפסל בפוזת ישו ובמגוון פוזות. פגשתי על הפסגה את אנה, הונגריה קתולית בגילי, שנמצאת במשימת מיסיונריות של כמה חודשים בברזיל. היא מאוד התלהבה מהרקע ההונגרי שלי ומכמה מילים בהונגרית שזרקתי לה. לצערי הביקור בפסל היה קצר ונאלצתי לשוב במהרה אל הרכבת האחרונה להיום. נסעתי בחזרה למטה ולקחתי אוטובוס אל המלון. בדיעבד הבנתי שזה היה היום האחרון שבו הקורקובאדו היה פתוח לציבור, החל ממחר סגור. איזה מזל גדול. המשכתי להתחבט בשאלה מה לעשות לגבי המשך הטיול. ראיתי שקולומביה, אקוודור, פנמה, פרו, ארגנטינה ואורוגוואי נסגרו למטיילים והבנתי שאין ברירה. קיבלתי החלטה לסיים את הטיול ולחזור לארץ לפני שיהיה מאוחר מידי. לטוס בעוד שלושה ימים מסאו פאולו דרך ניו יורק בחזרה לארץ.
למחרת קמתי אל תחילת הסוף. ניסיתי להזמין כרטיס טיסה דרך האינטרנט ללא הצלחה ולכן הלכתי פיסית אל המשרדים של יונייטד אירליינס שבשכונת לאפה בריו. לקחתי אובר אל הרחוב המרכזי בלאפה, שהוריד אותי ליד בניין משרדים גדול. קיבלתי אישור כניסה ועליתי לקומה הרביעית, שבה באמת היו משרדים גדולים של יונייטד. נכנסתי פנימה וקניתי את הכרטיסים ללא בעיה. עכשיו זה רשמי, סוף הטיול יגיע בעוד שלושה ימים! ירדתי למטה די מדוכדך והלכתי עוד כמה מאות מטרים אל מוזיאון המחר שהיה סגור אתמול. מסביב למוזיאון הוקמה גדר גדולה ומאבטחים עמדו בפיתחה. גם המוזיאון נסגר בשל הקורונה. איזו באסה! הסתובבתי סביבו ובחנתי את המבנה המטורף והארוך. מבנה שנראה כמו לוויתן לבן ומתכתי שנשטף אל החוף. בקצהו בריכה גדולה שמעליה כדור זהב קוצני. מקום מאוד מיוחד שחבל שלא הצלחתי לבקר. המשכתי ברגל בחזרה אל העיר ונחתי עם אסאי. הזמנתי אובר והמשכתי לאחד האתרים המרכזיים של ריו, חוף קופקבאנה המפורסם. נסיעה ארוכה לצידה השני של העיר. האובר הוריד אותי בכניסה למלון הילטון, בקצהו של החוף. הר הסוכר נראה כמצוק ענקי מאחוריי. התחלתי ללכת לאורך החוף, ללא נעליים על החול הנעים. התקשרתי בשיחת וידאו אל ההורים והראתי להם את החוף, חלומה של אמא שלי הוא להגיע אל החוף. גם כאן זה איננו היה יום רגיל, עיריית ריו הודיעה על סגירת החופים בשל הקורונה. דבר שלא הפריע לאנשים לא ממושמעים (שאני ביניהם) להגיע ולהינות מהחוף. עם זאת, אפשר היה להרגיש שהחוף ריק הרבה יותר מיום רגיל, כל מגרשי הכדורעף והפוצ’יוולי היו ריקים. כמה רוכלים בודדים עוד הסתובבו על החוף. הלכתי לאורכו של כל החוף, כ-2 ק”מ. חוף לבן ורחב, חול דק ומרחבים אדירים. שורת בניינים גבוהים מהווים את קו החוף של ריו מול החוף. המשכתי עד לסופו של החוף שאט אט מתעקל לצורת קשת רחבה. בקצה החוף ישנו סלע גדול הבולט אל תוך הים שמצידו השני מתחיל חופה המפורסם השני של ריו, איפנמה. הקפתי את הסלע ועליתי עליו. זוגות רבים וקבוצות חברים ישבו על קצהו והשקיפו אל האוקייאנוס שנפרש לפניי, ואל האיים הקטנים שהופיעו באופק. חזרתי אל החוף והלכתי לאורכו של איפנמה שבקצהו הרחוק הר גדול הבולט מעל הים וממנו משתלשלת מטה פבלה גדולה. חוף איפנמה יפה יותר מקופקבאנה אך פחות רחב ופופולארי. גם כאן היו אנשים על החוף שהפרו את ההוראות הישירות של המשטרה. הצלחתי גם למצוא על החוף את הלונג שניסיתי למצוא כבר זמן רב, של דגל ברזיל, וקניתי אותו. לאחר מכן עליתי על אובר ונסעתי אל תחנת הרכבל של הר הסוכר. מרחוק ראיתי את הקרוניות פועלות ומתעופפות על הכבלים הגבוהים וקיוויתי שהוא עדיין פועל למרות הקורונה. כשהגעתי למקום תקוותיי התנפצו והבנתי שגם הוא נפל חלל לוירוס הקורונה הארור. התבאסתי שלא אוכל לעלות למעלה. הבנתי מחייל שהיה שם שגם העלייה הרגלית למקום סגורה. הלכתי לעבר החוף הקטן שהפריד בין הר הסוכר העצום לבין השכונה בה נמצאתי. חוף מקסים הנמצא בתוך מפרץ. מפרשיות עגנו בתוכו, משמאל הר הסוכר הענק עומד ומעורר השתאות ומשמאל השכונה היפה ובסיס של צבא ברזיל. שכבתי על החוף עם אסאי וחשבתי על הטיול. רגע עצוב מאוד. כל החוויות שעברתי הולכות להיגמר מאוד בקרוב. כמה אנשים פגשתי וכמה מקומות ראיתי. לחשוב שהכל נותר שם וממשיך לתפקד ורק אני אינני שם. כמה מקומיים שיחקו על החוף עם כדור, שכבו שם ונהנו מהנוף. הר הסוכר קיבל צבעים כתמתמים מהשמש שהתחילה להיעלם. כבלי הרכבל שמגיעים אליו כל כך גבוהים אי שם בשמיים. חיכיתי על החוף עד שהשמש שקעה ועליתי על אובר בחזרה למלון שלי. עצוב ומתחיל להבין את משמעות החזרה הביתה יצאתי לחפש משהו לאכול. כמעט הכל היה סגור. מצאתי מאפייה קטנה שבה אכלתי פיצה ובירה. שבתי לחדר המלון ושמתי שעון לבוקר שלמחרת. עליי לעבור לסאו פאולו, נסיעה של כשבע שעות. תיארתי לעצמי שבשל מגבלות הקורונה ההגעה תהיה מורכבת ועליי לצאת מוקדם ולא לקחת אף סיכון. לא הספקתי לעשות המון דברים בריו דה ז׳אנרו בשל המצב העגום. לא לבקר בפבלות, לרחף מעל העיר בדאון או לספוג את אווירת החופים והסמבה. ריו היא מקום שבוודאות אצטרך לחזור אליו.