קואנקה ושמורת קאחאס

Posted on October 11, 2019October 11, 2019by admin

עליתי על האוטובוס לקואנקה. לידי ישב אמן בשם אנריקה שמסתובב בכל העולם, מציג ומארגן תערוכות אומנות. הנסיעה ארוכה ומפותלת שהעלתה אותי בחזרה אל ההרים. לקראת סוף הנסיעה, האוטובוס עבר בשטח שמורת קאחאס והנוף היה לא פחות מעוצר נשימה. פסגות גבוהות בזלתיות שביניהן אגמים. מכאן האוטובוס ירד בדרך המתפתלת עד לקואנקה. העיר השלישית בגודלה באקוודור שמתחרה בעיר העתיקה של קיטו בתור העיר העתיקה היפה ביותר. רחובותיה מסודרים שתיב וערב והבניינים קולוניאליסטיים ושמורים להפליא. בין הרחובות הצרים והמרוצפים חנויות ועוברים ושבים רבים. האווירה בעיר הרבה פחות הומה ומלחיצה מזו של קיטו. עיר רגועה ונוחה. אין פלא שאלפי אמריקאים שיצאו לפנסיה בחרו לעבור לקואנקה ולחיות בה. הגעתי להוסטל שלי ויצאתי לאכול ארוחת ערב. מצאתי מסעדת בשרים טובה ואכלתי סטייק עסיסי שכמובן עלה מחיר שערורייתי של ארבעה דולר. קינחתי בגלידה לסיום היום הנסיעות.
למחרת עמדה בפניי דילמה. מאוד רציתי לצאת ולטייל בשמורת קאחאס אך הרגשתי חלש בשל האנטיביוטיקה. קיבלתי החלטה לנסוע ולהתגבר על החולשה. זאת הייתה החלטה מצוינת. עליתי על אוטובוס מקומי שהוריד אותי בכניסה לשמורה. נרשמתי במרכז המבקרים ויצאתי לדרך. זה ללא ספק המקום היפה ביותר שראיתי באקוודור. מזכיר במעט את איסלנד. הרים געשיים ענקיים, מז״א מעונן וחורפי, צמחיה בצבעי ירוק זית/חום ואינספור אגמים. רק בשמורה בלבד ישנם מאות אגמים. הלכתי לאורך שביל מסומן של כ-5 וחצי קילומטרים. השביל נמתח לצד אגמים יפים ונכנס לתוך יער קטלבים שפשוט לקוח מהאגדות. גזעים וענפים אדומים הבוקעים מהקרקע ועולים השמיימה בסלסולים ובצורות אקראיות. היה מאוד קל לאבד את השביל, בעיקר בתוך היער הסבוך. בנוסף לקטלבים, לכל אורך השביל פרחו להם פרחים צבעוניים מקסימים וקקטוסים במגוון צבעים וצורות. בלט בנוף במיוחד קקטוס שנראה כמו עמוד היוצא מהאדמה ובקצהו פרחים כחולים. הזכיר לי את פריחת החצבים בחודשי הסתיו. עצרתי בתצפית מבודדת וגבוהה ונשנשתי ארוחת צהריים קלה. רק אני ורעש הטבע, הרוח, הנחלים וההרים שמסביבי. המשכתי ללכת בשביל כאשר לקראת סופו השמיים התקדרו, רעמים אדירים נשמעו ואפשר היה לראות את ענני הגשם עוברים את ההרים ומתקרבים לכיווני. הלכתי את החלק האחרון עם תיירת גרמניה בשם אנה שפגשתי בדרך. איזה מזל, בשנייה שהגעתי בחזרה למרכז המבקרים ונכנסתי מתחת לגג התחיל גשם וברד משוגע. הרצפה וכל האזור נצבעו בלבן. חוויתי את זעמם של ההרים. עליתי על האוטובוס בחזרה לקואנקה והלכתי לנוח מעט בהוסטל אחרי הטיול המדהים. בערב יצאתי לטיול קצר בין סמטאותיה של העיר העתיקה. באמת עיר יפה ומיוחדת. ראיתי את הכיכר המרכזית, הקתדרלה הגדולה והסתובבתי בין הרחובות והבניינים הקולוניאליסטים. אכלתי וחזרתי להוסטל. הערב התקיים המשחק הראשון של חצי הגמר של גביע הליברטדורס. בוקה ג׳וניורס נגד ריבר פלייט. ישבתי לראות את המשחק עם חבורת ארגנטינאים. חצי מהם אוהדי בוקה וחצי ריבר. המון רגש היה מעורב במשחק ואחרי כל מהלך הם דנו ביניהם בהתלהבות. מדהים כמה שהכדורגל הדרום אמריקאי שונה מהכדורגל האירופאי. המשחק מאוד אלים ומתבסס בעיקר על יכולת אישית של השחקנים וכדורים ארוכים. מעט מאוד מסירות שגם הן הרבה פעמים לא מדויקות. ואלה לא היו סתם קבוצות, אלה הקבוצות הטובות בארגנטינה ובדרום אמריקה. אם שחקנים היו משחקים ככה באירופה ואפילו בארץ המאמן היה מעיף אותם בצעקות החוצה. בסוף ריבר ניצחו 2:0 אחרי משחק די צמוד. חוויה.
למחרת הקדשתי את חצי היום הראשון לביקור במוזיאונים של קואנקה. ראשית הלכתי למוזיאון פומפונג, שהוא הגדול והחשוב בקואנקה. יש בו מוצגים רבים על התרבויות המקומיות והאינקה, שביניהם תערוכה של ראשים מכווצים אמיתיים. אחד המנהגים של הילידים באזורי הג׳ונגל היה לכווץ את ראשי אויביהם שנהרגו בקרב ולענוד את הראש כשרשרת או כקישוט לבית ולשבט. מנהג די מזעזע שכמובן כיום אסור על פי החוק. בנוסף, בחצר המוזיאון ישנם שרידים ארכיאולוגיים של כפר אינקה שהיה במקום. לצד הממצאים שתלו זני צמחים רבים ויפים, למות ואלפקות הסתובבו ואכלו את העשב ואפילו מתחם עם מיני ציפורים מקומיות הוקם בחצר. הממטרות פעלו והשפריצו היטב על חלקים גדולים מהשבילים. הצלחתי להתחמק בהצלחה יתרה לעומת מבקרים אחרים שחטפו מקלחת צוננת. כשהלכתי לצד כלוב הציפורים נשמעה לעברי קריאת ״הולה״. הסתכלתי מסביבי ולא ראיתי איש. רק בקריאת ה״הולה״ השנייה הבנתי שזה אחד התוכים שבכלוב. במוזיאון גם הייתה תערוכה על הכסף והבנק המקומי, על המטבעות לאורך השנים והאינפלציה החמורה לפני כעשרים שנה שבעקבותיה החליפו את המטבע לדולר. לאחר מכן המשכתי למוזיאון נוסף ל״אומנות אסורה״. אומנות שנחשבת כטאבו בדרום אמריקה, העוסקת במיניות, במוות ובשדים ומפלצות. מעניין אך קצת מאכזב. אכלתי צהריים, חזרתי לקחת את הדברים מההוסטל ויצאתי לנסיעת אוטובוס ארוכה אל הכפר וילקבמבה שבדרום המדינה. נסעתי כארבע וחצי שעות לעיר לוחה, החלפתי אוטובוס ונסעתי עוד כשעה וחצי עד לוילקבמבה. נסיעה מאוד מעייפת ומתישה. הגעתי אל המלון כבר לקראת עשר בלילה. המלון היה על צלע ההר, גבוה מעל הכפר. רק שלושה חדרים בבית עץ גדול ויפהפה עם מרפסת ערסלים מהממת. וגולת הכותרת, סופסוף חדר פרטי אחרי כ-10 ימים בדורמיטורים.