פורטו וויליאמס וטרק השיניים של נווארינו – חלק א

Posted on January 25, 2020January 25, 2020by admin

הגיע הבוקר ואיתו ההתרגשות הרבה שלי. טרק השיניים של נווארינו אמור להיות אחד הטרקים היפים והמבודדים ביותר בדרום אמריקה. ארבעה ימים של הליכה בטבע הפראי שיד אגם לא נגעה בו עדיין. הטרק הדרומי ביותר בעולם. כבר בהוסטל פגשתי את קלייר, אמריקאית שתצטרף אליי לסירה אל פורטו וויליאמס. ארזתי את כל חפציי והלכתי אל הרציף. היינו בסך הכל שלושה נוסעים לפורטו וויליאמס: קלייר, אני וקפטנית צרפתייה של יאכטות העובדת בהשטת יאכטות קטנות לאנטארקטיקה (עבודה לא רעה). שטנו בסירה קטנה ואיטית היישר דרומה, אל צידה השני של תעלת ביגל. בדרך עברנו ליד האי עם להקת הקורמורנים שוב, אלא שהפעם הסירה התקרבה במיוחד לאי, כך שאפילו היינו מסוגלים להריח את הניחוחות הנפלאים של הציפורים הללו. המשכנו להפליג במשך כחצי שעה, כאשר קלייר ואני עומדים בסיפון החיצוני, נהנים מהנוף אך גם קופאים מהרוח הקרה. לבסוף הגענו אל הרציף שבצד השני ורשמית עברנו לצ׳ילה. מקום שנקרא פורטו נווארינו. כל כך פסטורלי, יפה וצבעוני שממש לא רצינו להמשיך הלאה. החוף היה מלא בצדפים בצבעי סגול מהמם. ובכל המקום ישנו מגדלור, שני בתים ושני רציפים על המים. זהו. המיניבוס שלנו הגיע ולקח אותנו במשך כשעה וחצי של נסיעה אל פורטו וויליאמס. הופתעתי מאוד מהעיירה. ציפיתי שהיא תהיה קטנה מאוד עם לא יותר מכמה בתים, אך התברר שהעיירה חיה ותוססת עם למעלה מ-3000 תושבים. קלייר ואני הלכנו ישר לאכול צהריים במסעדה, שהייתה מעולה. אחלה דרך להתחיל את ההרפתקה. קלייר החליטה להתחיל את הטרק כבר באותו יום ולכן לאחר ארוחת הצהריים כבר יצאה לדרך. אני לעומת זאת החלטתי להעביר את היום בנעימים בפורטו וויליאמס והלכתי אל קמפינג נחמד. פגשתי שם את סיסיליה, בעלת הקמפינג שהייתה סופר חמה ולבבית וכמעט אימצה אותי כבן שלה. הלכתי לקניות בסופר הנחמד של העיירה ״סימון וסימון״ והצטיידתי בכל מה שאני צריך לקראת הטרק מחר. הערב היה ערב השנה החדשה. סיסיליה לא הסכימה לי לבשל לארוחת ערב והכריחה אותי להצטרף לחגיגות השנה החדשה שלהם. הגיעו למקום עשרות תיירים (בעיקר צרפתים) ואכלנו ארוחת ערב ענקית עם מנות בשר, סלטים וקינוחים. איזה כיף! לא הבנתי מאיפה כל התיירים הגיעו ולאחר מכן התברר לי שלסיסיליה יש גם בית הארחה בקרבת מקום. פגשתי שם זוג צרפתים שהלכו במשך כמה חודשים לכל אורכה של צ׳ילה, אשר סיפרו לי על הארכה מגניבה שאני יכול לעשות לטרק מחר. ישנה בקתה (רפיוג׳) הנמצאת ליד אגם ווינדהונד, כשניים עשר קילומטר דרומית למסלול הטרק. הנקודה הדרומית ביותר על כדור הארץ שניתן להגיע אליה יבשתית. מאוד התלהבתי והחלטתי שאלך על זה ואאריך את הטרק. לאחר האוכל ספרנו לאחור לשנה החדשה וערכנו מסיבת ריקודים מוזרה מאוד לאחר מכן. היה כיף בסך הכל.
התעוררתי באוהל שלי למחרת והתחלתי לסדר את התרמיל לטרק. מהר מאוד נחרדתי לגלות שהראש של הבנזיניה שלי נעלם, כנראה נפל איפושהו ושנשארתי רק עם מיכל הבנזין. ניסיתי ללכת ולקנות חדש אך כל החנויות היו סגורות, ראש השנה הוא חג. סיסיליה הצילה את המצב ונתנה לי גזייה שלה. סופסוף הייתי יכול לצאת לדרך. התחלתי ללכת יחסית מאוחר, כבר 12 בצהריים. לאחר שעברתי כבר כשני קילומטרים נזכרתי ששכחתי ללכת ולהירשם במשטרה כמו שנדרש ממי שיוצא לטרק הזה. שקלתי את אפשרויותיי והבנתי שאין לי מנוס מלחזור. באסה. ועוד עם התרמיל הכבד והגדול. חזרתי, נרשמתי במשטרה וסופסוף באמת יצאתי לדרך. הגעתי שוב לנקודה בה הסתובבתי קודם והפעם המשכתי. הדרך עלתה במעלה מסלול עפר מסומן ונוח בתוך יער. השביל טיפס וטיפס לצד צלע הר. טיפוס לא פשוט, בעיקר עם המוצ׳ילה הגדולה. חלפתי על פני הולכי רגל רבים שעושים את העלייה כטיול יום. הם מאוד התרשמו מיכולת הסחיבה שלי את המוצ׳ילה המפלצתית. בדרך אפילו פגשתי משפחה יהודית שוויצרית ודיברתי איתם כל הדרך לקצה העלייה. בפסגה עלינו מעל קו העצים והגענו לקרקע ירוקה וריקה יחסית. דגל צ׳ילה גדול התנופף לו ברוח הפטגונית האימתנית. נוף יפהפה של כל האזור, המפרץ, תעלת ביגל, פורטו וויליאמס וההרים המושלגים של ארץ האש שממולנו היה הרקע שלנו. היה בלתי אפשרי לעצור ליד הדגל ליותר מכמה דקות שכן הרוח פשוט הקפיאה אותנו. המשכתי ללכת עם המשפחה לעוד כמה מאות מטרים ולבסוף התפצלנו, התחלתי את המסע האמיתי. היום זהו יום קצר יחסית, מהדגל נותרו לי כשישה קילומטרים בודדים עד מחנה הלילה שלי. ההליכה הייתה קשה, אדמת טרשים, אבנים חדות ובולדרים המלווה ברוח החזקה. בשלב מסוים ההליכה הייתה ממש לצד ההר, כאשר דרדרת אבנים תלולה מימינך ועלייה תלולה משמאלך. מקום מלחיץ מאוד, בעיקר כשהולכים לבד. התחלתי לראות יותר ויותר את רכס ההרים ״השיניים״ שבהם אטייל. מתחתיי נוף יפה של יערות ירוקים ואגמים ומולי ההרים המושלגים הענקיים והחדים, שבאמת מזכירים שיניים מחודדות של כריש. לפני שהגעתי לנקודת הקמפינג ירדתי בירידה תלולה ומחליקה מאוד והצלחתי ליפול כמה פעמים. אחלה דרך לסיים את היום. הגעתי מותש אל הקמפינג שהיה ליד אגם מקסים ושליו. פרסתי את האוהל שלי, הכנתי ארוחת ערב ותה חם. לא לקח לי יותר מידי זמן להירדם. וזהו רק יומו הראשון של הטרק.
במהלך הלילה לא הפסיק ולרדת גשם ורוח חזקה נשבה. לא ייחסתי לזה יותר מידי חשיבות, הייתי עסוק רק בניסיון להתחמם בתוך שק השינה. עם זאת, בבוקר הבנתי שהמצב לא טוב. יצאתי מהאוהל אל תוך ענן. כמעט ואי אפשר היה לראות כלום. אין ברירה, קיפלתי את הציוד שלי והתחלתי ללכת. התקשתי מאוד למצוא את השביל והתברברתי במשך כחצי שעה בניסיונות נואשים למצוא סימון או טביעת רגל. לבסוף הצלחתי ועליתי על דרך המלך. לפניי עמדה כעת עלייה תלולה וסלעית. שני מעברי הרים שעליי לעבור כאשר בחוץ הראות כמעט אפסית וגשם/שלג שלא מפסיק לרדת. עליתי לאט לאט, התקדמתי בקצב איטי וחלפתי על פני הפאס הראשון, ״פאסו אוסטרליה״. בדרך מהפאס הראשון לשני הלכתי על שלוגיות רבות. ידעתי שמאוד מסוכן ללכת עליהן ושמתחתיהן יכולים להיות מים זורמים או חללי אוויר. הזהירות הרבה שלי לא ממש עזרה ובאחד הצעדים הרגל שלי נפלה היישר לתוך כיס אוויר ענקי מתחת לשלג. מצאתי את עצמי מרוח על השלג, עם חצי גוף בתוך כיס האוויר כשהמוצ׳ילה הגדולה עליי. עדיין לא ברור לי איך לא שברתי כלום מהנפילה הזו. קמתי על הרגליים יצאתי מהשלג והגעתי לפאס השני ״פאסו דה לוס דיינטס״. מכאן המסלול היה פשוט עד לפיצול הדרכים: להמשיך דרומה אל אגם ווינדהונד או מערבה להמשך הטרק. חשבתי המון עם עצמי ושיניתי את דעתי בכל רגע. האם עליי לעשות את זה או לא. האם לצאת אל הלא נודע ואל סוף העולם. הגעתי לפיצול עם דעות חלוקות, לא היה לי מושג מה נכון לעשות. מזג האוויר הנורא והנפילה הטו את הכף לטובת המשך הטרק וויתור על האגם. ישבתי על אבן בפיצול ושוב עברתי עם עצמי על היתרונות והחסרונות. בסוף המשפט חיים רק פעם אחת ניצח. לקחתי נשימה עמוקה ויצאתי רועד מפחד דרומה, לכיוון האגם והבקתה שלידו. ידעתי שבדרך יהיה עליי לטפס לפסגת הר גבוה וכן לרדת בירידה תלולה בתוך יער סבוך, וכל זה בדרך שהסימון שלה לוקה בחסר אם קיים בכלל. מזג האוויר באופק עשה רושם טוב. שמיים כחולים ושמש. היה עליי לעבור רק 12 ק״מ עד לבקתה. לאחר כקילומטר הליכה הגעתי אל נקודת קמפינג בין העצים. להפתעתי הרבה היו שם אנשים. שאלתי אותם על הבקתה ושמחתי מאוד לשמוע שהם בדיוק חזרו משם ושהדרך אפשרית. קיבלתי מהם טיפ מצוין להשאיר את האוהל בקמפינג כך לצאת אל הבקתה עם שלושה קילו פחות. במילא אשן בתוך הבקתה. הקשבתי לעצתם והשארתי את האוהל מוחבא בתוך שיח. המשכתי בדרך, טיפסתי לפסגתו של הר בטינלי שממנו ראיתי את הצד השני של הרכס, את האגם שאליו אני הולך ואפילו את האוקייאנוס בצידו הדרומי של האי. ירדתי מהפסגה לאורך שביל סלעי, תלול ומסוכן אשר לבסוף התמתן והפך לנורמלי. עדיין הייתי מעל קו העצים, רק שלג, אבנים, אגמים ופסגות גבוהות היו ליידי. השביל מסומן ע״י מערומי אבנים (רוג׳ומים) בכל כמה מאות מטרים, שמראים את הדרך. לאחר כמה קילומטרים נכנסתי ליער. תחילה הוא היה יפה מאוד, שביל פסטורלי בין העצים, אך מהר מאוד הדרך הפכה לסיוטית ורק התפללתי לצאת מהיער. השביל הפך לבוץ מוחלט, הסימונים כמעט ולא היו קיימים ותוואי הדרך השתנה לירידה תלולה ביותר. טביעות הרגליים שבבוץ היו הסמן העיקרי שלי, ובכל פעם שחשבתי שהלכתי לאיבוד, חזרתי לנקודה בה ישנם טביעות רגליים או סימון על אחד העצים. לא ייאמן אבל הצלחתי לשרוד ולצאת מהיער. כעת נותרו לי רק עוד ארבעה קילומטרים בהליכה מישורית על אדמה בוצית וביצתית. מרגיש כאילו הולכים על ספוג כל הדרך. הפעם השביל סומן ע״י מקלות גדולים שננעצו באדמה. הכל ירוק מסביב. מלא בריכות מים ונחלים. אין זכר לאף אדם, ממש הרגשה של סוף העולם. לבסוף הצלחתי להגיע לבקתה מותש לחלוטין. לא ידעתי למה לצפות ובמבט ראשון מאוד התאכזבתי. מבחוץ המקום נראה עלוב ומוזנח. דעתי השתנתה מאוד כשנכנסתי פנימה וראיתי מזרונים, מיטה, מטבח וגולת הכותרת תנור עצים. בתוך הבקתה היו חרוטים שמות וכתובות החל משנות השמונים ועד ממש לאחרונה. כמו כן היה שם ספר מבקרים שבו אפשר לכתוב וכן ציוד רב שמטיילים השאירו שם, כמו חכות וציוד דיג, כלי מטבח ואפילו ערסל. הדלקתי את תנור העצים והתחממתי לצידו במשך דקות ארוכות. את ארוחת הערב הכנתי ואכלתי גם כן לצידו. העיקר שחם ונעים. הרגשה חלוצית מטורפת עברה בי. אני לבד וזה הבית שלי להלילה, בית בסוף העולם על אמת. כנראה שאני האדם הכי דרומי כרגע בכל יבשת אמריקה. פשוט מטורף.