פוטוסי ומכרות הכסף

Posted on December 28, 2019December 28, 2019by admin

האוטובוס לפוטוסי היה סופר צפוף. אנשים שעומדים במעבר, תינוקות בוכים ולידי איש גדול ושמן שנוחר. ארבע שעות כיפיות למדי. לפחות הנסיעה עברה בנופים הרריים יפים עם סלעים בזלתיים המתנשאים לשמיים. הגעתי לפוטוסי בעשר בלילה. לא דבר טוב במיוחד להגיע לעיירות ספר עניות באמצע הלילה. לקחתי מונית אל ההוסטל שלי שבמרכז העיר העתיקה. בדרך, מהמראה של הכנסיות והרחובות קלטתי שאני ממש לא בעיר רגילה, שממש אבל ממש לא מזכירה את אויוני. לפני כמה מאות שנים פוטוסי הייתה אחת הערים הגדולות והחשובות בעולם. במאה ה-16 התגלו בהר שליד העיר מרבצי כסף עצומים. הספרדים כמובן שלקחו את זה מאוד ברצינות ושלחו אל המכרות אלפי עבדים ופועלים. העיר נהפכה במהירות למוקד כלכלי חשוב ביותר. בשלב מסוים במאות ה-17 וה-18 העיר הייתה גדולה יותר אפילו מלונדון ומפריז. הספרדים השקיעו כסף רב ובנו בה עשרות כנסיות ורחובות יפים ומסודרים. למרות שמאז עברו כמה שנים טובות, העבר הקולוניאליסטי העשיר של העיר עדיין מהדהד בה. על כן, כאשר הגעתי אל ההוסטל שבלב העיר העתיקה הופתעתי מאוד לטובה. לאחר התרשמות קצרה מהרחובות וארוחת ערב, הזמנתי דרך ההוסטל את האטרקציה למחר, אטרקציה שמאוד התרגשתי לקראתה, סיור במכרות הכסף.
בבוקר הגיע אל ההוסטל המדריך שלי אנטוניו. אדם בשנות הארבעים לחייו המגיע ממשפחה של כורים, גם אביו וסבו היו כורים במכרות הללו. למרבה הפתעתי הייתי היחיד בקבוצה. אנטוניו לקח אותי במעלה העיר באוטובוס מקומי אל מקום ההתארגנות למכרה. קיבלתי חליפה שתכסה את בגדיי, קסדה, פנס ראש ותיק גב. נסענו במעלה העיר ועצרנו בשוק הכורים. המקום שממנו ואליו מגיעים הכורים לפני ואחרי ימי העבודה. קניתי בשוק צ׳ופרים (ממתקים, עלי קוקה ושתייה מתוקה) כמתנה לכורים וכן כן, גם דינמיט אמיתית אותה נפוצץ במכרה. לכורים ישנו גם מנהג לשתות אלכוהול של 96%. קיבלתי קצת לנסות וזה נורא. כמו לשתות אצטון. זהו, היינו מוכנים לצאת למכרה. עלינו במעלה ההר ברכב מצ׳וקמק ונזרקנו על צלע ההר. מקום מלוכלך ומכוער. לפחות הנוף של העיר פוטוסי שמתחתינו איזן קצת את המצב. לפני שנכנסנו למכרה אנטוניו האכיל בביסקוויטים את הכלבים הרבים השומרים על המכרה מזרים. זהו, הגיע הזמן להיכנס, שמתי את הכפפת ומסכת הנשימה על הפנים וירדנו פנימה. זהו ממש לא מכרה מסודר או בטוח כמו באלו שהייתי עד היום בארה״ב או באירופה. אין רכבת, מעלית או אפילו מדרגות נורמאליות. במקרה הטוב, סולם עץ מאולתר. מדובר על רשת מנהרות עצומה, שמגיעה עד 800 מטר מתחת לאדמה. בחלקן הגדול של המנהרות נדרשים להתכופף מאוד (בעיקר אני שלא במידות של בוליביאנים) ואף להשתטח על הרצפה. מזל שהייתי עם קסדה, לא היה רגע שלא התנגשתי עם הראש בתקרה. בתוך המכרות מחניק ביותר, האוויר הדליל בכל מקרה (כמעט 5000 מטר) מלא באבק סלעים וההליכה בין המנהרות מעייפת. בוודאות אף חברת ביטוח לא הייתה מסכימה לכסות את הסיור הזה אם הייתה יודעת מה הולך שם. לא ייאמן ולא אנושי שאנשים עובדים בתנאים כאלו. במכרות עובדים ילדים החל מגיל 12 (שלטענת אנטוניו מסיימים לעבוד באחת ואז הולכים לבית הספר – אני לא מאמין לזה). ככל שהיית יותר שנים במכרה, כך המשכורת שלך גבוהה יותר והתפקיד שלך פחות מאמץ פיזית. ילדים וצעירים מרוויחים כמאה בוליביאנים ליום (50 שקל) ומבוגרים עשויים להרוויח כפול מזה ואף יותר ליום עבודה. משכורת שממש לא מצדיקה את תנאי העבודה המחפירים הללו. אנטוניו התגאה בזה שעכשיו בכל אחד מהמכרות יש להם פתחי איוורור, ממש היי טק. ירדנו מספר קומות מתחת לאדמה, עלינו בסולמות והתקדמנו במבוך האינסופי הזה. אין סיכוי שהייתי מוצא את הדרך החוצה אם הייתי שם לבד. בכל קומה ואזור ישנו פסל של טיאו, אל המכרות. הכורים מאמינים שמתן מנחות וטקסי תפילה לטיאו יותירו אותם בחיים ויעזרו להם לצאת בשלום מהמכרות (לא בטוח כמה זה עוזר, מידי חודש נהרגים במכרות הללו בין חמישה לשישה אנשים). טיאו הוא יצור עם ראש של שטן, היושב עירום על כסא עם פין ענק וזקוף. הכורים מניחים על ידיו וחלציו עלי קוקה ושופכים עליו מהאלכוהול של ה-96%. כמו כן, הם שמים סיגריה דולקת בפיו של טיאו ומניחים לרגליו בירה וממתקים. מחזה די הזוי, אבל היי יצאתי בחיים מהמכרה. הסתובבנו בין החדרים והמחילות הצפופים ופגשנו כמה מהכורים. אחד הכורים אף נתן לי במתנה אבן משובצת בחלקי כסף. כורה בשם סנטוס ביקש את הדינמיט שלי בכדי לפוצץ חלק מהסלע. כמובן שהסכמתי. סנטוס הניח את המרעום בתוך הדינמיט, קשר מסביבה חומר נפת פלסטי והדליק את הנפץ. מיד ברחנו מהאזור, התרחקנו, אטמנו את האוזניים וחיכינו עד ששמענו בום! יש, המכרה לא התמוטט עלינו. העובדה שכל אזור הפיצוץ היה מלא כעת בגזים רעילים לא ממש הפריעה לאנטוניו לקחת אותי ולראות מה חולל הפיצוץ. כעת היינו בדרך החוצה מהמכרה, כמובן חושך מוחלט ומסתדרים רק עם פנסי הראש. בדרך חלפו על פנינו שני נערים שדחפו קרונית עמוסה במחצבי כסף. עברנו במחילות וכמו קסם פתאום הופס, קרני אור חודרות למנהרה. יצאנו החוצה לאוויר ולאור יום. לא יאומן שיש אנשים שהדבר הזה היא שגרת חייהם. אנשים שכנראה לא יעברו את גיל 30-40 וימותו ממחלות ריאות. חוויה מטלטלת ביותר. אולי אחת המטלטלות בחיי. ביציאה עוד הספקתי לראות דלי מלא במחצבי כסף שעולה מתוך המכרה ומועמס במריצות על המשאית שמחכה בחוץ.
חזרתי ברגל עם אנטוניו להוסטל ונתתי לו טיפ יפה. מגיע לו, היה לי מרתק. יצאתי להסתובב בעיר, בכיכר המרכזית ובשוק. לאחר שאכלתי צהריים החלטתי ללכת ל״בית הכסף״. המטבעה הממלכתית שהוקמה בתקופת הספרדים והייתה אחראית על הטבעת מטבעות הכסף ששימשו את האימפריה באירופה ובאמריקה. המטבעה היחידה שנותרה מתוך בודדות שהיו קיימות. מדובר על מבנה ענק, ממש מפעל. מקום שאליו היה מגיע הכסף הגולמי, היה מותך למטילים שאותם היו חותכים למטבעות ומטביעים אותם. נותרו במקום המכונות המקוריות שעדות את זה. מפלצות עץ, כל אחת בגודל של חדר שהופעלו ע״י חמורים שהיו הולכים במעגלים. במקום קיים מוזיאון יפה שמציג את כל החותמות והמטבעות לאורך השנים, כמו גם אבנים ומינרלים מבוליביה, וכלי נשק שהשתתפו במלחמות בוליביה. במקום ישנם גם ציורים דתיים קתוליים מקוריים מהתקופה הקולוניאליסטית. מדהים לראות את הר הכסף של פוטוסי (הנראה גם במציאות כמו משולש אדום ענקי) מככב בציורים הללו לצד ישו, מריה וכל המי ומי. עד כדי כך המקום היה חשוב לספרדים. הייתי התייר דובר האנגלית היחיד ולכן קיבלתי סיור פרטי. בכניסה למקום מוצב פרצוף שפוסל במאה ה-17 אשר הפך לסמל העיר פוטוסי. עד היום לא ברור לחלוטין את מי ניסה הפסל ליצור, אם כי מעריכים שזהו אל היין היווני. לאחר מכן המשכתי להסתובב מעט בעיר, ניסיתי לעלות למגדל של אחת הכנסיות הגדולות, אל כשהבנתי שעליי לשלם ויתרתי. חזרתי להוסטל, לקחתי את הדברים ועליתי על מונית אל טרמינל האוטובוסים. היה ביקור קצר בפוטוסי אך מרתק! התחנה הבאה, בירתה התרבותית של בוליביה, העיר סוקרה.