סן קרלוס דה ברילוצ׳ה

Posted on February 24, 2020February 24, 2020by admin

ברילוצ׳ה ברילוצ׳ה! כמה ששמעתי על העיר הזאת. סן קרלוס דה ברילוצ׳ה בשמה המלא נחשבת לעצירת חובה כשמטיילים באזור. כמויות הישראלים שמגיעים אליה במסגרת ״גל עולה״ מטורפות. ממש הצלחנו לכבוש את העיר. התעוררתי בקמפינג שבפאתי העיר והחלטתי שהיום לא אעשה דבר מלבד להסתובב בין רחובותיה של ברילוצ׳ה ולהתפנק בשוקולד וגלידה. הקמפינג עצמו היה מאוד יקר בהשוואה לכל קמפינג שהייתי בו עד כה. הבנתי שההפרש במחירים בינו לבין הוסטל כבר לא גדולים ולכן כבר על הבוקר לקחתי את כל הציוד שלי ועברתי להוסטל מעולה במרכז העיר. כשיצאתי מהקמפינג נחשפתי לראשונה לאגם נואל הואפי הכחול והמדהים שהיה ממש לידי. האגם הענק של העיר שנותן לה מראה פסטורלי מכל נקודה שמסתכלים, כאשר בצידו השני הרים גבוהים ויפיפיים. בהוסטל בישלתי במהרה את הלזניה המוכנה שהייתה לי לפני שתתקלקל, כארוחת צהריים קלה ולבסוף יצאתי להסתובב ברחובות העיר. אין איך לברוח מזה, מיד מבינים שמדובר בעיר תיירות. הרחובות עמוסים באנשים, חנויות מכל הסוגים ושווקים קטנים ומקומיים. עיר שמורה ומטופחת שנעים להיות בה למרות כל הבלאגן. בעיר ישנן חנויות שוקולד רבות שמציגות מבחרי פרלינים רבים וכן מראות כיצד הם מכינים את השוקולד האייקוני של המקום שנראה כמו מקופלת. הלכתי אל הפארק המרכזי של העיר שלצידו שוכנת הקתדרלה ולאחר מכן סתם הסתובבתי לאורך הטיילת לצד חופי האגם. באופן מוזר היה במקום פסל רומוס ורומולוס, אוקיי נסלח לארגנטינאים הפעם על הגניבה. היה יום חם. חום כזה שכבר לא נתקלתי בו זמן רב. לפעמים נחמד לא לעשות כלום. נכנסתי לגלידריה ענקית בשם לה טוריסטיקה עם עשרות סוגי גלידה והחלטתי להתפנק לגמרי ולקחת לעצמי רבע קילו גלידה. למה לא. טעמים מיוחדים של שוקולד לבן, אננס וריבת חלב. כשהתיישבתי ונהנתי מהגלידה התיישבו לידי, איך לא, חבורת ישראליות וישראלי שדיברו על הגלידה שלי. הם מאוד הופתעו כשהתחלתי לדבר איתם בעברית. אחד הדברים שאני שמח מהם בטיול הוא שהצלחתי להיפטר כמעט לחלוטין ממראה הישראלי. כך שאני יכול להזדהות כישראלי כשמתאים לי ובעוד שישראלים אחרים לא יכולים לזהות אותי. החבורה הייתה נחמדה, כולם עושים את אותו מסלול ״גל עולה״ וכולם מטיילים כחודש. בכל פעם שאני מספר על הטיול שלי אנשים נפעמים ונעזרים במידע ובניסיון הטיול שלי. נפרדתי מהישראלים ובערב נהנתי לראשונה מהבשר של ברילוצ׳ה עם מילאנסה מצוינת.
ביום שלמחרת נאלצתי להחליף הוסטל, שכן כבר לא נותר מקום בהוסטל הקודם. שוטטתי ברחוב ופשוט נכנסתי לאחד ההוסטלים באזור, שהתברר כפשוט וזול יחסית. לאחר שהתמקמתי יצאתי לטייל בטבע היפה שסובב את העיר. לקחתי אוטובוס אל העלייה לתצפית קמפנאריו, הנמצאת בק״מ ה-17.5 של הכביש מברילוצ׳ה. המקום היה הומה באנשים שהחליטו לשלם מחיר מופקע ולעלות לתצפית ברכבל. נמושות. כמובן שעליתי ברגל. 35 דקות של עלייה תלולה אך לא קשה במיוחד בתוך יער מחטני והופס הגעתי למעלה. ללא ספק אחת התצפיות היפות שראיתי בדרום אמריקה ובטיול בכלל! נוף מטמטם שנפרס לפניך ל-360 מעלות. עשרות אגמים כחולים, שדות, יערות וההרים הגבוהים והמושלגים שמעליהם. מקום עוצר נשימה באמת. שהיתי למעלה זמן רב, אכלתי שם את הסנדוויצ׳ים שלי וניסיתי לנצל ולמשוך כל רגע שיש לי במקום הנפלא הזה. התצפית נמצאת על הכיפה של ההר, כאשר מצד אחד אפשר לראות את ההרים הגבוהים לכיוון צ׳ילה ומהצד השני את העיר ברילוצ׳ה והאגם העצום. ירדתי מהתצפית ברגל והמשכתי ממנה עוד כמה מאות מטרים בהמשך הכביש אל הוסטל שמאפשר להשכיר ממנו אופניים. מהנקודה הזו מתחיל מסלול שנקרא ״ההקפה הקטנה״, כ-25 ק״מ שעוברים בנקודות מיוחדות ויפות באזור. השכרתי את האופניים ויצאתי לדרך. הנסיעה היא לצד הכביש הרגיל ולכן הק״מ הראשונים היו עמוסים בתנועה ומכונית. מהר מאוד התרגלתי למצב והתחלתי להרביץ קצב עם האופניים. הדרך אינה מישורית, עליות וירידות כשבכל פעם מגיעים לגובה פני האגם ועולים בחזרה. לצד הכביש התבצרו להן מאחורי חומות גבוהות בתים ואחוזות מפלצתיות של עשירי ארגנטינה. צודקים! מקום מדהים ביופיו. לאחר כמה ק״מ עצרתי במלון היוקרה ״יאו יאו״ הנמצא על גבעה שמשני צידיו מימי האגם. המלון הנמצא בבניין עתיק ענק ומקסים ארכיטקטורית משמש גם כאתר גולף. הם לא ממש אהבו את העובדה שנכנסתי לשטח המלון עם האופניים והתחלתי לצלם את המקום, אך עזבתי במהרה ולא הפרעתי יותר מידי. המשכתי אל מרכז מבקרים נחמד שהוקם מול המלון שממנו יצאו מרפסות נוף אל האגם שאליהן הובילו שבילי עץ. פגשתי במקום את צ׳אן, דרום קוריאני שכבר פגשתי לפני כן בהוסטל. אדם סופר נחמד שאלו השבועיים האחרונים של הטיול שלו לאחר כחודשיים. גם צ׳אן עשה את מסלול האופניים רק בכיוון השני. החלפנו פרטים וקבענו להיפגש בערב לטובת סטייק כמו שצריך בברילוצ׳ה. המשכתי בדרך עם האופניים ואל עלייה קצרה בתוך יער ירוק ויפה. העצירה הבאה שלי הייתה שביל הליכה קצר המוביל לחורשה של עצי ארנייאס. עצים מיוחדים הגדלים רק באזור הזה. גזע העץ אדום ומזכיר קטלבים, אך צורתם וגודלם של העצים הופכים אותם למיוחדים. היה תענוג ללכת בשביל הקצר בין העצים שנראים כלא שייכים לכוכב הזה. התחנה הבאה שלי במסע האופניים היו שתי תצפיות יפות על האגם כשמיד לאחריהן הגעתי לחוף רחצה מקומי ומקסים. החוף בעצם היה חיבור בין שני אגמים שבו זרמו מים צלולים בעדינות ובשלווה. הפסטורליות הופרעה רק מילדים ארגנטינאים צורחים ומשפריצים. חזרתי לאופניים והמשכתי בדרך אל מבשלת הביאה המפורסמת ״פטגוניה״. נכנסתי אל אחוזה מפוארת בה הייתה המבשלה. קניתי בירה נחמדה וישבתי בחוץ, כאשר לפתע קיבלתי הודעה מצ׳אן ששאל אם אני במבשלה. לא ברור איך הוא הגיע לשם כל כך מהר. צ׳אן ישב במקום מדהים הרבה יותר בצידה השני של האחוזה, כאשר הנוף היה מטמטם לחלוטין. מקום מושלם לשתות בירה. לא עמדתי בפיתוי והייתי חייב להזמין עוד בירה לאחר מכן. צ׳אן כבר עזב את המקום אך אני המשכתי לשבת ולהינות מהמקום. כשלבסוף הגיעה השעה שהיה עליי לצאת לכיוון החזרת האופניים הייתי שיכור למדי. שוב צריך לרכב על אופניים במצב כזה, מאוד בטיחותי. העפלתי במעלה עלייה תלולה עד לנקודה הגבוהה ביותר במסלול, שגם בה הנוף היה עוצר נשימה. המשכתי בדרך והתדרדרתי במורד הכביש עד להוסטל ולהחזרת האופניים. הייתה דרך מעולה. עליתי על האוטובוס בחזרה לברילוצ׳ה ולאחר מקלחת נעימה יצאתי לפגוש את צ׳אן לארוחת ערב במסעדת הבשרים המפורסמת של ברילוצ׳ה ״דון אלברטו״. מיד בכניסה למסעדה נאמר לנו שיש תור של שעת המתנה, מטורף. נזכרתי פתאום שראיתי ברחוב מעל סניף נוסף של דון אלברטו, הלכנו לנסות שם ובאמת הצלחנו להיכנס מיד. רמאים שכמונו. כמות הבשר במסעדה לא אמיתית. במרכז החדר ישנו גריל עצום, אולי של שישה מטרים שמתחתיו גחלים לוחשות. הגריל מלא לחלוטין בבשר מכל הסוגים שמתבשל בו זמנית ושני ״אסאדורים״ (הממנגלים הארגנטינאים) מטפלים בו היטב. בכל זמן נתון אולי שתי פרות נמצאות על הגריל. כשישבנו בשולחן המלצר איננו ניגש אלינו, אלא אחד האסאדורים, שלקח מאיתנו את ההזמנה של הבשר בלבד. שלא יהיו קצרי תקשורת בין המלצרים לאסאדורים. שיטה מעולה. לאחר מכן הגיע מלצר רגיל שלקח את שאר ההזמנה לגבי שתייה וכו׳. הבשר היה מדהים. סטייקים עבים מאוד ועסיסיים כמו שצריך בארגנטינה. צ׳אן ואני התרגשנו מאוד מהאירוע וצילמנו בהתפעמות את כל תהליך הבשר במסעדה. בערב נפרדתי מצ׳אן והחלטתי לצאת קצת ולחקור את הפאבים של ברילוצ׳ה. מעט התאכזבתי, המקומות היו יקרים והאווירה בהם לא הייתה טובה כמו שחשבתי. חזרתי אל ההוסטל והתארגנתי ללילה. פגשתי שם את עומר, ישראלי דתי בתחילת טיולו. החלפתי איתו רשמים וחוויות להמשך. למחרת אעזוב את העיר ואצא למסע צפונה בדרך שבעת האגמים שנחשבת כאחת היפות בטיול.