הטיסה עברה מהר ובנעימים. המטוס חדיש לגמרי ומאוד רחב. לפחות 300 אנשים עליו. כמעט כולם ישראלים הנמלטים מדרום אמריקה. נחתנו בניו יורק בשעות הבוקר המוקדמות לאחר שהצלחתי לישון כמה שעות טובות. לא התכוונתי לבזבז זמן, תכננתי לצאת ולטייל בניו יורק לכמה שעות טובות. הטיסה לארץ ממריאה כבר ב-16 אחרי הצהריים. הצלחתי להגיע מהר אל בידוק הדרכונים, להיכנס לארה”ב, לקחת את המוצ’ילה שלי שהגיע ולשלוח אותה בחזרה אל הטיסה לתל אביב. יעילות מאוד גבוהה. עליתי במהרה על ה”איירטריין” – הרכבת האוטומטית המעבירה את הנוסעים בין הטרמינלים הגדולים של ניוארק והגעתי לתחנת הרכבת. משם עליתי על רכבת במהירות אל תחנת “פן סטיישן” שבמרכז מנהטן. עדיין היה חושך בחוץ והאווירה מנומנמת מאוד. כרטיסן עצבני לקח את כרטיס הרכבת שלי והתעצבן כששאלתי אותו אם אצטרך את הכרטיס ביציאה. הרכבת הגיעה לתחנה מהר מאוד, בתוך עשרים וחמש דקות כבר הייתי במנהטן. יצאתי החוצה וחטפתי ברגע את השוק של מנהטן. פתאום כל הבניינים לידך בגבהים של מאות מטרים. הסתובבתי עם הראש מופנה מעלה, מסתכל על קצה הבניינים שחלקם הוסתרו מבעד לעננים. נקע בצוואר מההסתכלות למעלה, כמו שאבא תמיד אומר. הרחוב עדיין היה חשוך, השמש עוד לא עלתה. אנשים בודדים הסתובבו ברחובות. שוטרים, מנקי רחובות וכמה הולכי רגל סוררים. הלכתי ברגל אל טיימס סקוור שבקרבת מקום. עדיין הייתי בשוק מניו יורק. הפעם האחרונה שהייתי בעיר הייתה לפני עשר שנים. כיף שפתאום כל הזיכרונות חוזרים. טיימס סקוור הייתה ריקה כמעט לחלוטין. בחיים לא דמיינתי שאראה אותה כך. ממש עיר רפאים. שלטי הניאון והמסכים הענקיים על כל הבניינים הקרינו כרגיל את הפרסומות שלהם. מה לעזאזל קורה כאן? נכנסתי למקום היחיד שהיה פתוח בכל הכיכר, סניף של מקדונלד’ס, שגם בו היה אסור לשבת. קניתי לי ארוחת בוקר וישבתי על ספסל באמצע הכיכר, מתחת למסכים. רק כמה אנשים בודדים חלפו על פניי עם פרצופי אין ברירה. היה מאוד קר, סביב העשר מעלות. לפחות זה יתרון בהשוואה לחום הנוראי של ברזיל. כשסיימתי את הארוחה העצובה התחלתי ללכת לאורכו של רחוב ברודווי. גם כאן המצב לא היה יותר טוב. הכל סגור ואנשים בודדים בחוץ. אדים רבים שנראים כמו עשן מיתמר עלו מבעד למכסי הביוב ופתחי הניקוז. תופעה מוזרה, מעניין האם זה בשל הפרשי הטמפרטורה שם למטה. הלכתי לאורך קילומטרים של בניינים וחנויות סגורות עד ליוניון סקוור. עצוב לראות את העיר במצב הזה. והכל בגלל וירוס קטן ודבילי. בדרך עברתי ליד האמפייר סטייט בילדינג שהיה סגור וחלקו העליון הוסתר מבעד לעננים, וכמו כן ליד בניין הפלט איירון המפורסם. השוק של מדיסון סקוור עוד היה פעיל אבל אפשר היה להרגיש שהוא על אש קטנה. מעט מאוד אנשים בחוץ, ברחובות הקרים. למרות זאת, בשבילי ללכת ולהסתכל מקרוב על מרכז העולם זה לא דבר שקורה בכל יום. הסתכלתי על הבניינים היפים ומאוד הצטערתי שאינני שם ביום רגיל. התגעגעתי לארה”ב. מיוניון סקוור עליתי על סאבווי אל הדאוונטוון של מנהטן. עניין אותי ללכת ולראות את הוורלד טרייד סנטר החדש והאנדרטאות בגראונד זירו. מקומות שעדיין לא ביקרתי בהם. יצאתי מהסאבווי שעבד כרגיל אל המתחם. מרכז הסחר העולמי מורכב מכמה ביניינים חדשים ומקסימים שמעוצבים בצורות מיוחדות. את מחציתו של הבניין המרכזי “וואן וורלד טרייד סנטר” אי אפשר היה לראות מאחר והוסתר במעטה העננים. לצידו של הבניין נמצאות שתי הבריכות המפורסמות, אנדרטת 9/11. לצערי גם המקום הזה הושפע מהקורונה והמשטרה חסמה את כל המתחם. אפשר היה לצפות בבריכות רק ממרחק של כמה עשרות מטרים. באסה מוחלטת. הבריכות נראות כמו בור גדול ושחור באדמה בצורת ריבוע. הן ממוקמות בדיוק היכן שעמדו בעבר שני בנייני התאומים. נכנסתי אל תוך הוואן וורלד טרייד סנטר וירדתי אל מתחם הסחר העולמי. חלל עצום ולבן המעוצב שמלא ברצועות לבנות מעוקלות הנותנות למקום אווירה מאוד מיוחדת. מקום שבדר”כ מלא לחלוטין באנשים ועכשיו כמעט ריק. עצוב. העולם באמת נעצר. עליתי בחזרה אל הקרקע והלכתי ברגל אל וול סטריט. גם כאן הסיפור דומה, במקום לראות אנשים מתרוצצים לכל עבר הכל סגור והרחוב שומם. רק אני ועוד כמה תיירים היחידים שעברנו בין הבניינים. בניין הבורסה לניירות ערך עמד נתוש וסגור לחלוטין. אפוקליפסה אמיתית. המשכתי ללכת לכיוון החוף ואל עבר גשר ברוקלין. מטורף לראות את גודלו במציאות. רק כשעומדים תחתיו מבינים את עוצמת המפלצת הזו. המעבורות כבר כמעט ולא פעלו והותירו את התעלה ריקה.חזרתי אל הסאבווי ונסעתי לחלקה הצפוני של העיר. עצרתי בחנות המפורסמת של אפל בשדרה החמישית שהייתה כמובן סגורה, וכן במגדל טראמפ שבכניסה אליו שני שומרים חמושים שהסבירו לי שבשל הקורונה הבניין נסגר. המשכתי אל הסנטרל פארק, לפחות מקום אחד שלא סגור. לפתע הרגשה שונה, כאן נראה שהחיים ממשיכים כסדרם. אנשים רבים שוטטו בפארק, לקחו את כלביהם לטיול, רצו, נסעו על אופניים ועשו פיקניקים. העצים עמדו עירומים לאחר השלכת וסיום החורף ורק קו הרקיע שנוגע בשמיים קטע את קצה המבט. לא ייאמן כמה שהעיר התפתחה מאז הפעם האחרונה שביקרתי בה. בניינים חדשים וגבוהים במיוחד בכל מקום. מעניין איך תיראה העיר בפעם הבאה שאבקר בה. הלכתי על השבילים השמורים של הסנטרל פארק. לצד מדשאות הענק והאגמים. מקום מקסים, ואווירה מכושפת של חורף בעיר. אחרי הכל נראה שניו יורק היא עיר שכיף לגור בה. חזרתי אל הסאבווי ונסעתי עוד כמה תחנות לצפון העיר בכדי לבקר את רועי ונאווה. יצאתי בשכונה יפה, בקצה הצפוני של מנהטן. אווירה רגועה, בתים יפים ורחובות ריקים, בעיקר היום. הצלחתי למצוא את הבניין ולהגיע לדירה. רועי פתח לי את הדלת בשמחה ונכנסתי פנימה. וואו, בני המשפחה הראשונים שאני פוגש מזה חודשים. מאוד השתדלתי לשמור מהם מרחק ולא לגעת ביותר מידי חפצים, אחרי הכל הדבר האחרון שאני רוצה לעשות הוא להדביק אותם. אחרי כל מסעותיי סביר שגם אני נדבקתי. רועי ונאווה כיבדו אותי בנאצ’וס, נתנו לי להתקלח ולהעביר את מעט הזמן שנותר לי עד הנסיעה בחזרה לשדה התעופה. נראה שמאוד טוב להם שם, דירה מקסימה ומצב רוח טוב. הם סיפרו שניו יורק נכנסה פחות או יותר להסגר וכמעט אף אחד לא יוצא מהבית. את לימודיהם הם ממשיכים באונליין. הביקור אמנם היה קצר אבל מאוד כיפי מבחינתי, שמחתי לפגוש אותם לאחר כל כך הרבה זמן. לצערי הגיע הרגע לשוב ארצה. ירדתי למטה ועליתי על אובר שלקח אותי בחזרה ל”פן סטיישן”. כבר היה ברשותי כרטיס העלייה למטוס והמוצ’ילה נשלחה. אין לחץ. פספסתי את הרכבת לשדה התעופה ונאלצתי לחכות לבאה בתור. בינתיים ניצלתי את הזמן וקניתי לי פיצה ניו יורקית – אמריקאית גדולה ומלאה שמן. מהרגע שהרכבת הגיעה הכל עבר מאוד מהר, הגעתי בחזרה לשדה התעופה, עליתי על ה”איירטריין” אל הטרמינל הנכון, עברתי את הבידוק והופס, שוב אני מוצא את עצמי בעלייה למטוס. הפעם הטיסה לישראל וסוף הטיול על אמת. פגשתי שוב את דניאל וירדן שהתפעלו מההספק שעשיתי בכמה שעות בניו יורק. הן צריכות לשמוע על שאר ההספקים של הטיול, חשבתי לעצמי. האמריקאים החליטו לעשות עוד בידוק נוסף ומיותר. הפעם המטוס היה ב-100 אחוזים מלא בישראלים. רק בעלי אזרחות ישראלית ובעלי אישורים מיוחדים הורשו לעלות למטוס בשל הסגר הכמעט מוחלט בארץ. שוב מטוס בואינג 777 חדש חיכה לנו. עוד דפיקה קלה על גוף המטוס בכניסה אליו. עכשיו זה רשמי, אני בדרך לישראל. גם הפעם הטיסה עברה מהר. כל נוסע צויד במערכת בידור אישית. אחרי כל הנסיעות שעברתי טיסה של 12 שעות היא כלום בשבילי. במהלך הטיול חשבתי הרבה על הרגע הזה, הרגע בו המטוס ישראל תהיה באופק המטוס או הרגע שבו המטוס ינחת ואראה את נתב”ג. כמה שניסיתי להדחיק את הרגע הזה ולשמוח שהוא עוד רחוק. אבל אין ברירה, הנה הוא כאן. רגע עצוב שהגיע בהפתעה מוחלטת. רק לפני שבוע בברזיליה תכננתי את המשך מסעי לדרום ברזיל, ארגנטינה, אורוגוואי ופארגוואי ובמקום זה אני כאן. נוחת בישראל. המטוס נחת בחריקת גלגלים ולצד מחיאות כפיים שאצלי לוו בדמאות קלות. נגמר הזמן הטוב ביותר שהיה לי בחיי. בטיול חוויתי הכל, רגעים של אושר, עצבות, בדידות, התרגשות, קושי וצחוק. פגשתי אנשים וחברים מאינספור מקומות ורכשתי חברים בכל פינות העולם. על כל הקשיים התגברתי ואת הכל עשיתי בכוחות עצמי. קשה להאמין שזה נגמר כל כך מהר. כמעט 10 חודשי טיול שבהם חוויתי יותר ממה שחוויתי בכל חיי. יצאתי מהמטוס אל ביקורת הדרכונים. בקרית הגבול הכניסה אותי במהירות והמשיכה לבא בתור. אני בישראל. לקחתי את המוצ’ילה שלי שכבר המתינה על מסוע המזוודות ויצאתי החוצה אל הטרמינל. מעולם לא ראיתי את נתב”ג ריק כל כך. באולם מקבלי הפנים עמדו כמה אמיצים בודדים. יצאתי מהטרמינל אל עבר ההורים שחיכו לי בהתרגשות. התקדמתי עד שלפתע זיהיתי אותם מרחוק מנופפים לי בהתלהבות עם שלט ענקי שתלו על הג’יפ “איתי שלנו כמה טוב שבאת הביתה” ועם מוסיקה הבוקעת מהג’יפ. רגע מרגש. חבל שלא יכולתי לחבק אותם. לא ממש מתחשק לי להדביק אותם. יעברו עוד שבועיים שאצטרך להיות בבידוד לפני ההגעה הביתה, אבל לראות את אמא ואבא אחרי כל כך הרבה זמן שווה יותר מהכל. נסענו צפונה בכביש שש, כאשר אני בספסל האחורי ביותר, הרחק מההורים שמקדימה. בהתרגשות רבה הם שאלו אותי על כל חלקי הטיול. שמחתי לראות כמה שהם מאושרים שאני כאן. גם אני מאוד התגעגעתי אליהם. עצרנו אצל דודה אורית והמשכנו צפונה. ביקורון קצרצר בבית רק לראות את האחים והכלבים שהתחרפנו לגמרי כשראו אותי לפני הבידוד. בלו כל כך התרגש שהתחליט לקפוץ עליי ולתת לי ביסים ביד. הוא גירש את סקאי שניסתה גם היא לקבל תשומת לב ולבסוף הצליחה. כעת שבועיים בידוד עם שחר וחברתו סתו בוילה שלהם בצוריאל, לפני שאחזור הביתה.
בכך נגמר הטיול שלי. טיול שממנו אני יוצא אדם אחר. הרגשה שאין דבר שלא אוכל להשיג ואין דבר שלא אוכל לעשות. העולם הוא מקום מדהים, מלא באנשים ומקומות נפלאים. רק צריך להעז ולגלות אותם. אין לי ספק שעוד אחזור להשלים את החסר ולטייל עוד הרבה בחיי. עברתי הכל, מטיול עצמאי לבד במישורים השוממים של אלסקה, אל טיול משפחתי נפלא בסין ולטיול תרמילאים אמיתי בדרום אמריקה. לנצח אזכור את החוויות הנפלאות האלו ותמיד אתן להן להוביל אותי בקבלת ההחלטות שלי בעתיד.
20,260 Replies to “סוף דבר – ניו יורק והדרך הביתה”