התעוררתי מוקדם בבוקר וארגנתי את חפציי. הספקתי עוד לאכול מארוחת הבוקר של המלון לפני שיצאתי אל הלא נודע ואל טרמינל האוטובוסים. בלילה הקודם ניסיתי להזמין כרטיס אוטובוס מהאינטרנט עד שהבנתי שרוב האוטובוסים בוטלו ועליי להגיע מוקדם בכדי להצליח לקנות כרטיס. הגעתי אל הטרמינל שהיה שומם מתמיד. חצי מדוכני הכרטיסים של חברות האוטובוסים בכלל לא עבדו. הצלחתי במקרה לקנות כרטיס לאוטובוס של 8 לסאו פאולו. האוטובוס היחיד פחות או יותר שלא בוטל. ברציף האוטובוסים השומם, שבד”כ מפוצץ באוטובוסים שנוסעים לסאו פאולו בכל כמה דקות, עמד כתב מהטלוויזיה הארצית הברזילאית והראה כמה שהמקום ריק. הקורונה הארורה מתחילה להגביר את אותותיה. עליתי על האוטובוס שלי ויצאנו לנסיעה הארוכה לסאו פאולו, שבע שעות באוטובוס. הנופים בדרך היו מאוד לא אופיניים למה שראיתי מברזיל עד כה. נופים הרריים מאוד. יערות ירוקים וואדיות עמוקות. מה קרה למישורים החקלאיים שראיתי ברוב ברזיל עד כה? האוטובוס הגיע לטרמינל העצום של סאו פאולו, אפילו גדול יותר מזה של ריו. סאו פאולו היא ליבה הפועם של ברזיל והעיר הגדולה ביותר בדרום אמריקה. 12 מיליון תושבים ומיליונים רבים נוספים הגרים בפאתיה ומסביבה. יער של בטון, מגדלים ענקיים בכל מקום ואווירה מטורפת של אנשים המתרוצצים לכל עבר. עליתי על אובר אל המלון שלי. מאחר וזה הולך להיות הלילה האחרון שלי ביבשת החלטתי להתפנק ולעשות משהו שלא עשיתי בכל הטיול (מלבד האין ברירה בגליישר ביי) ולקחת מלון טוב. מלון ארבעה כוכבים בליבה של סאו פאולו. קיבלתי חדר עצום בקומה ה-16, עם מיניבר, מסכים בכל חדר, רום סרוויס, מטבח ומרפסת מטורפת המשקיפה מגבוה על קו הרקיע של סאו פאולו. איזה כיף. וכל זה שלי ליום אחד. ירדתי למטה והחלטתי לנצל את הזמן ולהסתובב בעיר. אין לי המון זמן, מחר אחרי הצהריים עליי להתייצב כבר בשדה התעופה. הלכתי מהמלון בתוך יער הבניינים הגבוהים למרחק כמה רחובות אל שדרות פאוליסטה. השדרות המרכזיות של סאו פאולו, אולי המקבילה הברזילאית לשדרה החמישית בניו יורק. ההרגשה בשדרה מטורפת. בניינים עצומים עם אנטנות המגרדות את השמיים לכל אורך השדרה הארוכה ואלפי אנשים הולכים לכל עבר. ניו יורק על אמת. התקדמתי לאורך השדרה עד לבניין המיוחד שבו נמצא מוזיאון האומנות הגדול של סאו פאולו, ה- MASP. המוזיאון הגדול ביותר בדרום אמריקה. מבנה בטון ענקי שעומד על ארבע רגליים דקיקות. כאילו סותר את חוקי הפיסיקה. לצערי גם המוזיאון נפל קורבן להיסטריית הקורונה והיה סגור. קיבלתי המלצה משרה, הברזילאית שפגשתי במרגוג’י ללכת אל מאחורי המוזיאון, שם נמצא בית קפה בתצפית מקסימה על סאו פאולו. הקשבתי לעצתה, אך אבוי, גם בית הקפה היה סגור. באסה עם הוירוס המעצבן הזה. חזרתי אל המוזיאון והשדרה. מול המוזיאון נמצא הפארק הציבורי טריאנון. נכנסתי אליו והוכתי בתדהמה. איך לעזאזל הצליחו לדחוס יער גשם אמיתי לתוך לב ליבה של עיר. ברגע אחד כל הבניינים הגבוהים נעלימים ומשאירים אותך עומד במרכז עצים ירוקים ענקיים וסבוכים. שבילי הליכה וריצה, גשרים וספסלים ציבוריים. איזה מקום מיוחד. אחד הפארקים העירוניים היפים שראיתי בחיי. יצאתי מהפארק והלכתי למסעדה ברזילאית קטנה ומקומית. הייתה לי משימה חשובה, לאכול פיז’ואדה לפני שאזוב את ברזיל. פיז’ואדה הוא מאכל שהיה שייך לעבדים בברזיל ונהפך עם השנים לאחד המאכלים הלאומיים. קערה שבה שעועית ועדשים שחורות רותחות ובשר מסוגים שונים. המנה הייתה טעימה ומילאה אותי לחלוטין. חזרתי אל המלון המטורף שלי ונחתי לכמה שעות לאחר המנה המפוצצת. בשעות הערב התחילו לפתע בכל העיר קולות לא ברורים. אנשים רבים צועקים ודופקים על סירים ומחבטות מהחלונות. מסתבר שזוהי דרך מקובלת בדרום אמריקה להפגנות. אף אחד לא יכול להישאר אדיש לזה, הרעש מהדהד בכל רחובות העיר. הפעם זו הייתה הפגנה נגד הנשיא, בולסונרו, והדרך בה הוא מטפל במשבר הקורונה. חצי שעה לאחר מכן התחיל סיבוב נוסף של קולות כאלו, אלא שהפעם אלו היו התומכים שלו. איזו ארץ מפגרת. בלילה תכננתי לצאת ולחוות את חיי הלילה המפורסמים של סאו פאולו. שרה ואלינה לא היו יכולות להצטרף אליי הערב לצערי. הלכתי לפאב בקרבת מקום. גם לכאן אווירת הקורונה הגיעה. המקום היה נטוש כמעט לחלוטין. שתיתי בירה אחת וחזרתי לחדרי, ערב מבאס. הלילה האחרון בדרום אמריקה.
התעוררתי במיטה העצומה שלי ובחדר המפנק. ירדתי לארוחת הבוקר שהייתה בבית קפה פלצני להחריד. מקום שמנסה להשרות אווירה צרפתית, עם מוסיקה עדינה ותמונות מוזרות של אישים צרפתים. לפחות ארוחת הבוקר הייתה מושחטת ברמות. לחמים מכל סוג אפשרי, טפיוקה, סלטי פירות. בקיצור כיף. ככה מתחילים את היום האחרון ביבשת. חזרתי אל המלון שהיו נחמדים אליי מאוד והסכימו לי להישאר בחדר עוד בחינם, אף מעבר לזמן הצ’ק אאוט. עליתי לקומה ה-17, שבה יש בריכה יפה עם תצפית לכל עבר העיר ולאחר מכן חזרתי לחדר, ארזתי את חפציי והורדתי אותם לאחסון למטה. נותרו לי כמה שעות בעיר וממש לא התכוונתי לבזבז אותם על להישאר במלון. עליתי על אובר למרכז העיר העתיקה, אל כיכר המכונה “פראסה דה סה”, שבה נמצאת הקתדרלה של העיר. באובר לקח אותי שוטר ברזילאי שעבר הכשרות בישראל ומאוד התרגש לפגוש אותי. כיכר גדולה ורחבה שבה נטועים עצי דקל גבוהים. למרות שהמקום מרכזי מאוד, הוא איננו סימפטי והאווירה בו מלחיצה. המוני הומלסים ישנים בכל פינה והתקבצויות של אנשים היושבים בצידי הדרכים. אם יש מקום להישדד אז זה כנראה כאן. נכנסתי אל הקתדרלה בה בדיוק התקיימה תפילה. עמדתי בצד והקשבתי לשירי ההלל שלהם. העובדה שהקתדרלה בברזיל והאנשים ברזילאים לא הפריעה למתפללים לשיר בלטינית. עשיתי עוד סיבוב קצר בכיכר וליד המזרקה הגדולה הממומקמת בה והתחלתי ללכת לכיוון הכיכר המרכזית השנייה של העיר העתיקה “פראסה דה רפובליקה”. עברתי בין בנייני העיר העתיקה המרשימים, המעוצבים בסגנון רוקוקו, אירופי להפליא. ההליכה היא על מדרחובים, אין מכוניות אך כמויות האנשים עצומות, למרות הקורונה. חלק מהבניינים מעוטרים בציורי גרפיטי עצומי מימדים, עבודתם של אמני גרפיטי מפורסמים. הרגשה של עיר אמיתית, בקנה מידה עולמי. חנויות אופנה ומותגים מכל עבר, קניונים ללא סוף ואנשים עם חליפות. כשהגעתי לכיכר השנייה, הבנתי שגם היא מקום שבו מתאספים ההומלסים. המקום נראה יותר כמו פארק ציבורי גדול, עם מים זורמים ומזרקות. בקצה הכיכר נמצא גורד השחקים השני בגובהו בסאו פאולו “אדיפיסיו איטליה”, שמקצהו תצפית שאמורה להיות מרהיבה לחלוטין על העיר. הלכתי אל הקבלה ונענתי שהתצפית סגורה, אך המסעדה שבקצהו פתוחה. ניצלתי את ההזדמנות ועלית אל המסעדה. נכנסתי למעלית הראשונה שלקחה אותי במהירות לקומה 35 ומשם במעלית נוספת לקומה 41. מסעדה איטלקית מפוארת במיוחד שממנה הנוף המטורף של כל העיר. קיבלתי החלטה במקום שזו הולכת להיות מסעדת הסיום שלי. אולי המסעדה המפוארת ביותר שאכלתי בה בחיים. מיד כשהתיישבתי קיבלתי כוס שמפניה קרה, שאת הבקבוק פתחו מול עיניי עם מטפחת מהודרת. כמו כן לחמים במגוון צורות וסוגים עם ממרחים. הארוחה כללה שלוש מנות מצולחתות למהדרין. סטים שונים של סכו”ם וכו’. מטורף ומאוד שמח שקיבלתי את ההחלטה הזו. ארוחה שעלתה כמו יום טיול, אך שווה את זה לחלוטין. בסיום הארוחה יצאתי אל המרפסת העגולה שמחוץ למסעדה ופשוט התמגנטתי אל הנוף המטורף. לא ייאמן כמה שסאו פאולו גדולה. בניינים ובניינים עד קצה האופק. נוף ראוי בהחלט לסיום הטיול. ירדתי מהבניין והזמנתי אובר בחזרה אל המלון שלי. זהו זה, נסיעה המסמלת את תחילת הדרך בחזרה הביתה. לקחתי את כל הציוד מהמלון ועליתי על עוד אובר אל שדה התעופה של סאו פאולו. רגע עצוב מאוד. בשל הקורונה, כמות התנועה על הכביש הייתה באופן משמעותי קטנה מבדר”כ והגעתי לשדה התעופה בתוך כשעה. מיד אפשר היה לראות המוני ישראלים יושבים, עומדים בתורים ומנסים להבין מה לעשות. עמדה לצאת באותן שעות גם טיסת חילוץ ישירה לישראל, שארגנה חברה פרטית בסכומי כסף לא הגיוניים. עשיתי צ’ק אין עצמאי ועמדתי בתור עצום לזרוק את המזוודות שלי. בתור פגשתי את דניאל וירדן, שתי ישראליות שטסות באותה טיסה כמוני לניו יורק והביתה. התור היה ארוך במיוחד והתחלנו לחשוש שאם הוא יימשך בקצב הנוכחי נהיה בבעיה גדולה. למזלנו הברזילאים זיהו את הבעיה ופיצלו אותנו לתור נפרד. הצלחנו לשלוח את המזוודה ולעבור את כל הבידוקים. הספקתי אפילו לעשות קניות בשדה ולהיפטר מכל הריאלים שנשארו לי. זהו זה, עלייה למטוס. הקשה קלה על גוף המטוס בכניסה אליו. להתראות דרום אמריקה 🙁
17,335 Replies to “סאו פאולו”