מקארטי, קניקוט ושמורת וורנגל סנט אלייאס

הלכתי מיד למרכז המבקרים והזמנתי לי סיור במכרה קניקוט, רפטינג למחר והליכה על הקרחון מחרתיים. על מנת להגיע למקארטי, נאלצים לעבור גשר הולכי רגל ארוך מעל נהר גועש ולתפוס שאטל לעיירה או למכרה קניקוט שנמצא כ-7 ק״מ בהמשך הדרך. מקארטי הוא יישוב פצפון שאותו מאכלסים בקביעות רק 36 תושבים, אך עובדים רבים מצטרפים לשורותיו בקיץ. ביישוב שוררת אווירת שנות ה-60, האנשים, המכוניות והצבעים, ממש לא מסווים את העובדה שנכנסת לקהילת היפים. גאוגרפית, מקארטי ממוקם בלב שמורת וורנגל סנט אלייאס, השמורה הגדולה ביותר בארה״ב- פי 2 משטח מדינת ישראל. בשמורה נמצאים הרי צ׳וגאש מדרום, הרי וורנגל מצפון וממערב והרי סנט אלייאס ממזרח. הנוף שנגלה ממקארטי פשוט מטמטם ובעיקר בימים שמשיים כמו אלו שלפניי. הר בלקברן – החמישי בגובהו בארה״ב וקרחון קניקוט פשוט מרהיבים ביופיים ומנצנצים בשמש בלבן בוהק.תפסתי את השאטל למקארטי והלכתי לאכול צהריים במסעדה מגניבה מאוד שנקראת הפוטטו. מקום היפי למדי כבר אמרתי. לאחר מכן עליתי על השאטל עד לקניקוט. האווירה בקניקוט שונה מאוד ממקארטי. מדובר באתר מורשת עולמי של אונסקו ולא במקרה. בתחילת המאה ה-20 התגלה בלב ההרים כאן מרבץ נחושת ענק, דבר שהוביל לבניית מכרה קניקוט והעיירה קניקוט ע״י איש עסקים חד הבחנה בשם סטיב ברץ׳. המכרה הפך להיות אחד ממכרות הנחושת הרווחיים ביותר שהיו אי פעם והעסיק מאות עובדים שהביאו את משפחותיהם. נכרתה מכאן נחושת בשווי של 200 מיליון דולר של אז, שהיום שווים מיליארדים רבים מאוד. ועל הדרך הם גם מצאו 100 טונות של כסף. הנחושת נכרתה בחמישה מכרות ענקיים גבוה בהרים, והורדה ברכבל אל ״המטחנה״ – מפעל עצום בגובה 14 קומות שהפך את סלעי הנחושת הגולמיים לנחושת ארוזה וברת שימוש בקצה. הנחושת לאחר מכן נשלחה ברכבת אל עיירת הנמל קורדובה שנמצאת כ-300 ק״מ מהמקום. על אף שהמכרה נסגר ב-1938 לאחר שכרו את כל הנחושת, המבנים והעיירה נותרו במצב כמעט מושלם. עדיין גרים בעיירת המכרה מספר תושבים המחזיקים בקרקעות פרטיות ובצדק. קניקוט נמצאת גבוה על צלע ההר ולכן הנוף מקניקוט פשוט מטורף. זרוע של קרחון קניקוט נפרס מלפנים, רכס הרי וורנגל מהצד והעמק העצום המסתיים בהרי צ׳וגאש מהצד השני. הסיור ערך כשעתיים וחצי ובו ביקרנו בכל החדרים במפעל הנחושת ובמבנים היסטוריים בעיירה. כל כך נהניתי מהמקום שנשארתי להסתובב גם אחרי הסיור וחזרתי בשאטל האחרון בחזרה לרכב. בישלתי ארוחת ערב והלכתי לישון. בפעם הראשונה בטיול נתקלתי בזוג גברים אירופאים שעשו דבר דומה לרכב שלי, והסבו מיניוואן לקמפר. הם כמובן עשו את זה קצת יותר מושקע, אך סידור השינה שלהם נראה פחות נוח בהרבה. למחרת קמתי נרגש לרפטינג. עליתי על ההסעה הפרטית שחיכתה לי והגעתי למרכז ההדרכה במקארטי. הרפטינג לא מתרחש בכל יום וכרגיל במזל שלי הצלחתי להשתחל בדיוק בזמן מבלי להזמין מראש. הצטרפתי למשפחה אמריקאית נחמדה מאזור סן פרנסיסקו לשייט שהם הזמינו. לאחר התדריך נסענו לנהר שם חיכו לנו שתי סירות רפטינג. הנהר עליו נשוט הוא נהר קניקוט שיוצא מהקרחון ונפגש בהמשך השייט עם נהר הניזינה הגדול יותר. המים הם באמת מי קרחונים ולכן כל שפריץ שחוטפים ברפטינג מאוד מרענן. מזל שהיה יום שמשי חם מאוד. יצאנו לדרך, אני הייתי בסירה שהכילה את מרבית הציוד עם מדריכה מיומנת בשם שרה שעשתה את כל עבודת הניווט של הסירה. איתי ישבה אם המשפחה ולאחר מכן האב והבן. השייט היה מהנה מאוד, מים לבנים ברמה 3. מתחילים באשדים צרים וסוערים, עוברים לעמק רחב ידיים ולבסוף מסיימים בקניון צר וגועש. עשינו עצירת צהריים נחמדה באמצע ההפלגה שכללה פריסה איכותית עם בשר וירקות. לקראת הסוף אפילו הספקתי להיכנס לטבילה בנהר. קר מאוד, אך כלום בהשוואה למה שמחכה לי מחר. סיימנו את המסע לאחר כ-18 מייל וכ-8 שעות במסלול המראה מאולתר ביציאה מהקניון. במסלול ההמראה חיכה לנו מטוס קטן, ומטוס קטן נוסף הצטרף מיד לאחר מכן. עזרתי לקפל את כל הציוד ולהעלות אותו למטוס. הכל צריך לחזור בטיסה, אין דרך אחרת. אני טסתי במטוס הקטן ביחד עם עוד שלושה מבני המשפחה, כאשר כל הציוד שתי בנות המשפחה והמדריכות חזרו במטוס ״הגדול״. ההמראה התבצעה ממסלול ההמראה המאולתר ונדמתה כאילן התבצעה מהמקום. המטוסים הללו כל כך קטנים שרוח קלה מספיקה בשביל להרים אותם מהקרקע. טסנו במשך רבע שעה בחזרה למקארטי וקיבלנו בונוס מהטייסים שעשו לנו סיבוב מעל הקרחון. חזרתי מותש והלכתי לישון שנ״צ מאוחר ברכב. בערב בישלתי את אחת המנות החמות שהיו לי והלכתי לשתות בירה בפאב המקומי במקארטי. את היום השלישי והאחרון שלי במקארטי התחלתי מוקדם. הייתי אמור לחכות להסעה שתיקח אותי לקניקוט ב-8:30. איחרתי אליה בחמש דקות, איחור שהספיק לכך שארוץ אחרי הוואן ואשאר מאחור. אין כמו ריצת בוקר. בזמן שרצתי למקארטי, פגשתי במזל את המדריכות של הרפטינג מאתמול, שדיברו עם המשרד ודאגו לכך שאגיע לקניקוט והקבוצה תחכה לי. בסופו של דבר הצלחתי להגיע לקניקוט ואפילו בזמן. פגשתי את המדריכה שלי, קלי, להליכה על הקרחון, ואת הזוג שיצטרף אליי להליכה – זוג סינים אמריקאים. התחלנו את ההליכה שהייתה פשוטה, אך השמיים היו כחולים והשמש חזקה מאוד. מי היה מאמין שיהיה חם באלסקה. יום פשוט מושלם, כל הפסגות מסביב נראות באופן ברור לחלוטין. לאחר כשעה של הליכה הגענו אל הקרחון, נעלנו את הקרמפונים שלנו והתחלנו את ההליכה על הקרח. הקרחון ממש לא חלק כמו שנראה מרחוק, הוא מלא בחורים, שברים ושלוליות מים קטנות. השמש שמוחזרת ממנו מסנוורת מאוד וממש אי אפשר לראות כלום בלי משקפי שמש. ההליכה על הקרח עם הקרמפונים קצת מוזרה, אך ברגע שמתרגלים אפשר ללכת ממש רגיל על הקרח. תחילה צעדנו לעבר תצפית יפה על הקרחון ממנה אפשר לראות את גודלו ואת המשכו של הקרחון, שיורד מההר כמו נהר ענקי. לאחר מכן הלכנו אל הבריכה הכחולה, בריכת מים גדולה באמצע הקרח, שצבעה מן הסתם כחול. הסתכלנו על הבריכה ושתינו משקאות חמים לידה. אני שמעתי כבר מאתמול ברפטינג על אנשים שנכנסים לשחות בה. שאלתי את קלי והיא אמרה שכן, אבל שהיא לא הגיעה ערוכה לכניסה אליה. במזל הגיע מדריך אחר עם קבוצתו שכן היה ערוך לכניסה. קפצתי על ההזדמנות ומיד הודעתי לו שאני נכנס. עד שהוא סיים לסדר את העמדה בכניסה לבריכה עלינו לתצפית יפה על הבריכה ממנה רואים בבירור כמה היא כחולה. כשחזרתי הכל היה ערוך ומוכן לקפיצה למים. קיבלתי תדריך בטיחות אחרון, הורדתי את כל הבגדים למעט תחתונים והלכתי על זה. שלוש ארבע ו… מהרגע שקצה הרגל נכנס למים, הדופק עולה ל-300 פעימות בדקה וכל הדם מתנקז מהידיים והרגליים. על אף שיצאתי תוך מספר שניות מרגישים עקצוץ בקצות האצבעות והרגליים. ההרגשה כשיוצאים מהמים מדהימה! האדרנלין זורם בטירוף ותחושת חמימות עוטפת את כל הגוף. חוויה מדהימה. 

לאחר שהתלבשתי המשכנו את הסיור על הקרחון והלכנו לראות מולאן – המילה לבולענים העצומים הנמצאים על הקרחונים. מדובר בבור עליו נשפכים המים מהקרחון שעומקו לא ברור אך ככל הנראה סביב מאות המטרים. נפילה למולאן היא מוות ודאי. המולאן מהפנט ביופיו, קירותיו כחולים עמוקים. מילאתי את השלוקר שלי במים מהקרחון. המים הכי טריים וטובים ששתיתי בחיי. אחרי המולאן התחלנו את דרכינו בחזרה לקניקוט. בדרך עוד הספקנו לשטוף פנים וראש בנחל שזורם בשביל. בשבילי ההגעה לקניקוט סימנה את סיום שהותי במקארטי. חזרתי לאוטו והתחלתי לנסוע בחזרה לצ׳יטינה בדרך מקארטי. הפעם הדרך עברה חלק מאוד. כבר זכרתי את כל המקומות הבעייתיים ונזהרתי בהם. פניי היו מועדות דרומה לעיר ואלדז. הגעתי לצ׳יטינה תוך שעה וחצי ונשארו לי רק עוד 150 ק״מ עד ואלדז. הסתבר לי אז שהזוג הסיני שעשה את הטיול איתי היום גם בדרך לואלדז. אפגוש אותם פעמים רבות לאורך הדרך. מחצית הדרך הראשונה מצ׳יטינה לואלדז רגילה ומשעממת, אך במהרה מחצית הדרך השנייה הפכה ללא צל של ספק לדרך היפה ביותר שראיתי בחיי. אחרי הדרך לסקגווי חשבתי ששום דבר כבר לא יתעלה, אך הדרך הזו לואלדז פשוט הייתה בסקלה משלה. זה לא הגיוני שהיא קיימת במציאות. אחרי כל מקטע בדרך אתה בטוח שלא יכול להיות בעולם משהו יותר יפה, והופס מקטע הדרך הבא פשוט מנפץ את הקודם. בכדי להגיע לואלדז נאלצים לעבור בפס דרך הרי הצ׳וגאש, פאס שמכניס אותך לעולם הקרח. הרים מושלגים וקרחונים סובבים אותך מכל כיוון ועמקים ירוקים נגלים לפניך. לפני הכניסה לואלדז עוד מספיקים לעבור בקניון מצוקי מרהיב שמקירותיו שוצפים מפלים. הגעתי לואלדז בסופו של דבר. עיר נמל שבהחלט מהווה סיום ראוי לדרך. העיר מוקפת מכל כיוון בהרים מושלגים וקרחונים. זה פשוט לא הגיוני שהיא קיימת במציאות. אם היו מראים לי תמונה או סרטון בוודאות הייתי חושב שזה ערוך. מקום עוצר נשימה באמת. הגעתי באחד הימים הבודדים בהם היה ניתן לראות את כל הפסגות מסביב בלי ענן אחד בשמיים. בדרך כלל ואלדז מאוד מעוננת וגשומה. התמקמתי עם הרכב בקמפינג, התקלחתי במקלחת מצוינת שהוכרזה ברוב קול כמקלחת הכי טובה בטיול ויצאתי לאכול פיצה מעולה במסעדה בעיר.

503 Service Unavailable

Service Unavailable

The server is temporarily unable to service your request due to maintenance downtime or capacity problems. Please try again later.

Additionally, a 503 Service Unavailable error was encountered while trying to use an ErrorDocument to handle the request.