מסע על האמזונס

Posted on October 11, 2019October 11, 2019by admin

עליתי על מיניבוס בשבע וחצי בבוקר בצ׳צ׳פויאס. נסיעה של שמונה שעות לפניי עד לעיר טרפוטו בה אפגוש את עמית וניסע ליורימגואס. הנסיעה הייתה מתישה למדי, הכיסא לא היה נוח והדרך מפותלת להפליא. ככל שהתקדמנו מזרחה נכנסנו עמוק יותר אל הג׳ונגלים וירדנו בגובה מההרים הגבוהים. התרמיל שלי נקשר על הגגון והייתי משוכנע שזו הפעם האחרונה שאראה אותו. לבסוף הגעתי לטרפוטו וגם התרמיל שרד את הנסיעה. מצאתי את המקום שממנו יוצאות ההסעות ליורימגואס וכיוונתי לשם את עמית שבדיוק נחת בטרפוטו. לא ייאמן שנפגשנו בחור כל כך גדול שעד לפני כמה ימים לא ידעתי בכלל על קיומו. עלינו על המיניבוס וגם הפעם נפרדנו מתרמילינו לשלום. נסענו כשעתיים וחצי עד ליורימגואס. עיירה שבאמת נמצאת באמצע הג׳ונגלים. סופר אותנטי. כמעט ואין תיירים בכלל. אפשר היה להבין את זה לפי ההתנפלות האדירה של נהגי המונית שעטו עלינו כמו טרף ברגע שירדנו מההסעה. בדרך למלון נהג הטוקטוק עצר וניסה למכור לנו טיול או חוויה תיירותית כלשהי ונאלצנו לכעוס עליו ולהגיד לו לנסוע. הוא לא ויתר ובמלון עמד וחיכה לנו עד שגירשנו אותו. הגענו למלון מצ׳וקמק למדי, אך כל אחד קיבל חדר פרטי עם שירותים ומקלחת בכ-8 דולר, לא רע. אכלנו ערב והוקסמנו מהאותנטיות של המקום. אנחנו באמת במקום שונה. למחרת אכלנו והלכנו אל הרציף למצוא ספינה. הייתה רק ספינה אחת רלוונטית שאמורה לצאת לאיקיטוס באותו יום. ספינת משא, עמוסה להפליא, שלא ברור איך היא לא שוקעת עם כמויות הציוד שהועמסו עליה. הספינה לא באמת מיועדת לקחת נוסעים, ולכן מי שרוצה להצטרף לנסיעה צריך לדאוג לעצמו לערסל ומים. המסע צפוי לקחת שלושה ימים ושני לילות. החלטנו ללכת על זה, קנינו ערסלים ומיקומנו אותם על הספינה. לפתע אמרו לנו שהספינה צפויה לצאת לדרך בשתיים עשרה. אוי ואבוי, השעה כבר הייתה עשר וחצי בבוקר, התרמילים שלנו במלון ועוד לא הספקנו לערוך קניות כלל. מיהרנו בחזרה לעיירה, הוצאנו כסף והתפצלנו, אני הלכתי לקנות דברים בשוק ועמית הלך לארגן את חפציו. נפגשנו שוב במלון ויצאנו אל הרציף בטוקטוק. הצלחנו להגיע והעמסנו את הציוד והתרמילים. נשארו לנו שני דברים לקנות, מים ודלק לבנזיניה. ביקשנו מהקפטן עוד עשר דקות והוא הסכים. התפצלנו, עמית הלך לקנות מים ואני לתדלק. בדרך חזרה שלי מתחנת הדלק עצרתי לקנות עוד כמה חטיפים. המוכר היה עיוור והתקשה למצוא עודף. לפתע קיבלתי טלפון מעמית שהספינה הפעילה את המנועים והיא יוצאת. עזבתי את העודף ורצתי בכל כוחי לרציף. איש הנמל שעזר לנו ראה אותי, העלה אותי איתו אל הקטנוע והסיע אותי במהירות לרציף. הספינה כבר בדיוק התחילה להפליג לאחור, רצתי וקפצתי בשניה האחרונה על הסיפון. איזה סיפור, חמש שניות אחר כך כבר הייתי מפספס את הספינה. ממש כמו בסרטים. ישבנו בסיפון העליון במשך מספר שעות והסתכלנו על הנוף המדהים של יערות הגשם והנהר. אפילו היה קריר בהשוואה לחום והלחות הנוראית ביורימגואס. באופן מפתיע על הספינה היו תיירים רבים, ממש לא כמו שחששתי שאנחנו נהיה התיירים היחידים. בצהריים המאוחרים הוגש מין מרק עוף שלא היה נורא כלל. הצלחנו לראות דולפינים קטנים רבים במים שקפצו ושיחקו. בלילה ישבנו על הסיפון העליון, שתינו אלכוהול ואכלנו חטיפים עם תיירת גרמניה בשם פטריסיה. כשחזרנו והתכוונו ללכת לישון, פרסנו את רשתות היתושים שקנינו ומיד כשהתיישבתי בערסל החדש שקניתי הוא נקרע והותיר אותי מופתע על הרצפה. צחוק גדול פרץ בסיפון הערסלים. למזלי לעמית היה ערסל ספייר שהוא קיבל מחבר. ניצלתי, פרסתי את הערסל השני והלכנו לישון.
באופן מפתיע השינה על הערסלים לא רעה בכלל והצלחתי לישון כמעט את כל הלילה. רק קולות הילדים על הסיפון העירה אותי בבוקר. אכלנו לחם מגעיל שהגישו בספינה והכנו קפה עם הבנזיניה. עוד יומיים של שייט לפנינו. חלפנו על פני כפרים קטנטנים עם בתים בודדים ובחלקם עצרנו להעמיס ולפרוק סחורה. באחד מהם חיכה לנו על הרציף נחיל של מוכרות עם אוכלים ושתיות למיניהם שפשטו על הספינה ברגע שעגנה. לאורך השייט סירות קטנות וסירות קאנו נצמדו אל הספינה ותפסו איתנו טרמפ לאורך הנהר. גם היום הזה עבר באיזי מוחלט. יום מנוחה והירגעות. ישבתי בסיפון העליון עם פטריסיה ועמית ולאחר מכן שיננתי את אוצר המילים שלי בספרדית על הערסל. בערב חזרנו על אותו התרגיל וישבנו בסיפון העליון לשתות פיסקו. הפעם התחיל גשם זלעפות ולכן הקברניט הסכים לנו להיכנס לתא הנהג ולשבת שם. חוויה מטורפת איך שהם שטים בלילה. בלי אורות כלל, כאשר אחת לכמה זמן כשחושדים שיש משהו במים מפעילים זרקור חזק וסורקים את הסביבה. באמצע הלילה התעוררתי ללכת לשירותים ובדרך נתקלתי בשמיים המהממים מהסיפון. הירח כבר שקע, לא היו עננים והיה אפשר לראות את אלפי הכוכבים הפזורים בשמיים. הבוקר למחרת היה נוראי, ילדים קמו מוקדם ושיגעו אותי. בכו, צעקו ובעיקר נתקעו בערסל שלי אינספור פעמים, מזל שהם ירדו בנאוטה (כפר קטן בדרך) ונותרנו בשקט גדול לשעות האחרונות של השייט. התחלנו את השייט עם ארבע תרנגולות ובכל יום אחת נעלמה. הבוקר כבר שתי התרנגולות האחרונות נעלמו. אכלתי מרק עוף עם הצוות שעשוי משתי התרנגולות האלו. בשלב כלשהו הגענו למפגש נהרות והתחברנו רשמית אל האמזונס, שמיד נהיה רחב ומרשים יותר. ישבתי בטוקטוק בשעות ההפלגה האחרונות עם פטריסיה ונהננו מהנוף היפה שהפך למדהים בשעות השקיעה. כאילו מסכים אדומים וצהובים נפרסו על השמיים. המראות היפים לוו בסערה גדולה שהתקרבה אלינו. ברקים החלו להבזיק מכל עבר ומסכי גשם נראו על רקע השמיים האדומים. לבסוף הגשם הגיע אלינו והתברר כחזק ביותר עד כה. לא נורא חשבנו לעצמנו, כבר הגענו לאיקיטוס ונכנסנו לנמל. ואז התבררה הבעיה. ספינה אחרת תפסה את מקומנו. ממש כמו חניה בתל אביב, מחפשים מרווח ברציף ולא מוצאים. חיכינו דקות ארוכות ליד הרציף בתקווה שאחת הספינות תזוז. כל זה בזמן שהגשם והסופה המטורפת ממשיכה. אחד הקברניטים הראה לי דרך לרדת מהספינה דרך ספינה אחרת שעגנה ברציף. התחלנו לחזור לספינה שלנו, אך אוי, היא התקדמה. עלינו עליה תוך כדי שהיא זזה וכמעט נפלתי למים. לבסוף הספינה שלנו הצליחה להשתחל ברווח בין שתי ספינות וירדנו ממנה בהצלחה. לקחנו טוקטוק אל ההוסטל. נהג הטוקטוק ביקש שישה סול, וברגע שעלינו וכל הדברים שלנו היו עליו הוא שינה את המחיר לשמונה סול. נוכל. לא הייתה לנו ברירה אלא להמשיך, ירד גשם זלעפות וכל התיקים שלנו היו מועמסים. עמית מאוד התעצבן עליו. בהוסטל פגשנו את שקד, חבר של עמית שהמתין לנו באיקיטוס. לסיום החוויה יצאנו לאכול ארוחת ערב בפיצריה במרכז העיר.