ממלכת היין מנדוזה

Posted on January 24, 2020January 24, 2020by admin

עוד נסיעת לילה ארוכה ומתישה עברה לה. נחתנו השקם בבוקר במנדוזה היפה. הלכנו עם כל חפצינו אל ההוסטל שהזמנו מראש. ההליכה עם כל הציוד על הגב הייתה מאוד קשה לפיונה. ההוסטל היה מדהים, בית אמנים מלא בתמונות שצויורו ע״י בעלי ההוסטל. לקחנו כמה דקות לקרוא על מנדוזה ולסדר את מחשבותינו לגבי המשך הזמן כאן. החלטנו שנצא אחרי צהריים לרכיבה על סוסים שבסיומה נקנח בעל האש ארגנטינאי אמיתי. הלכנו למרכז העיר שהתבררה כיפה במיוחד. הרחובות רחבים מאוד, המון כיכרות ובניינים נמוכים. אווירה סופר רגועה ויפה, אך גם כאן חם מאוד. אכלנו צהריים ותרנו אחר סוכנות טיולים שתיקח אותנו לטיול הסוסים. הצלחנו. לורנה, בחורה אנגליה שגם הייתה איתנו בסיור ההליכה החינמי בקורדובה, שמרה עם פיונה על קשר והחליטה שגם היא תצטרף אלינו לרכיבה. אסף אותנו רכב קטן מההוסטל שלקח אותנו אל מחוץ לעיר ואל חווה קטנה ויפה בנוף המדברי שלמרגלות האנדים הגבוהים. חיכתה לנו שם מתנדבת צרפתייה נחמדה עם מים קרים ומיץ תפוזים. חיכינו שכל הקבוצה תגיע ויצאנו לדרך. הסוס שלי היה מאוד גבוה וגדול אך סופר ממושמע. ממש שלטתי בו בהשוואה לרוב הקבוצה שלא הסתדרה יותר מידי. רכבתי מקדימה צמוד למדריך ובכל פעם שהתחלתי לעשות טרוט עם הסוס, כל הסוסים שמאחוריי של שאר חברי הקבוצה גם עברו לטרוט. היה מאוד מצחיק לראות את זה ולשמוע את הצעקות. כיף חיים. מלבד העובדה שהיה חם מאוד, מדובר היה בטיול מושלם. נוף מקסים למרגלות האנדים וכיף אדיר לרכב. כשהגענו בחזרה לחווה חיכה לנו יין טוב ובריכה קרירה ונעימה. החלפנו לבגדי ים ושהינו במים כשעה קלה עם כוסות יין ואווירה טובה. האווירה נהפכה לאפילו יותר טובה כאשר האוכל היה מוכן. וואו איזה תענוג, בשר מעולה בכמויות ויין טוב ללא הגבלה. כמה שהחיים טובים היום. גם גור כלבים חמוד התרוצץ בין הרגליים והפך את האווירה לנעימה אף יותר. מנדוזה, אני מאוהב. לצערי הערב נגמר והוחזרנו אל ההוסטל עייפים ומאוד מרוצים.
את היום שלמחרת החלטנו לנצל ביחד גם כן. בערב סגרנו עם ההוסטל שיארגנו לנו רכב שכור. בבוקר חיכה לנו הרכב הכי מצ׳וקמק שאפשר. ג׳ילי אל-סי, רכב סיני פצפון, מכוער שנראה כמו בועה. אספנו את לורנה מההוסטל שלה ויצאנו לדרך, אל הר אקונקגווה, ההר הגבוה ביותר בדרום אמריקה. ההר אינו רק הגבוה בדרום אמריקה, אלא הגבוה ביותר בחצי הדרומי של כדור הארץ והגבוהה ביותר מחוץ להימלאיה, 6962 מטרים גובהו. הנסיעה להר ארוכה ומפותלת, כמעט עד הגבול עם צ׳ילה. נסענו בדרך עפר צרה ויפהפה שעלתה לאט לאט במעלה האנדים. מנדוזה נמוכה מאוד (פחות מאלף מטר) ואנחנו שועטים אל טווח הארבעת אלפים פלוס. הרכב בקושי סחב, התפללנו שישרוד את הדרך. עצרנו בדרך למראות של עדרי גוונאקו (סוף סוף הצלחתי לראות גוונאקו!) ולשלטי אזהרה מפומות. לקראת ההגעה הדרך נכנסה לקניון עמוק ועצום מימדים. קירות אבן אדומים התנשאו משני צידינו. הצלחנו לשרוד את הדרך הגרוטאה הסינית, לא ייאמן. עצרנו לאכול מעט לפני שמורת אקונקגווה במקום הנקרא גשר האינקה. גשר טבעי שנוצר מזרימת הנחל בקניון אשר צבוע בגוונים רבים. מאוד יפה. המשכנו בדרך והגענו לשמורה, קנינו כרטיסים והסתובבנו במשך כשעתיים במקום. למרות שההר עצמו היה מאוד רחוק מאיתנו (כ-20 ק״מ) גובהו המטורף וגודלו האדיר נותנים אשליה כאילו הוא מאוד קרוב. כל חלקו העליון לבן לחלוטין משלג וקרחונים. פיונה ואני הצטלמו בפוזות אומנותיות על סלע בקרבת ההר. כשחזרנו לאוטו גילינו בעיה. כשסיימתי לנהוג שכחתי את האורות דולקים, דבר שלא יהווה בעיה גדולה ברכב רגיל, אך בצ׳יקמוק הזה הדבר אמר שהתרוקן לנו המצבר. אופס. ניסינו להניע את הרכב בדרדורו אבל האימובילייזר סיכל את התוכנית. לא היו יותר מידי אנשים במקום, ואלו שכן היו תיירים והחזיקו ברכבים שכורים ללא כבלים. למזלנו בשלב מסוים ראינו את המסוק שהמתין בכניסה לשמורה ממריא לקראת משימת חילוץ בהר ובשל כך המון טנדרים ואמבולנס הגיעו למקום. ניצלנו את העובדה והתנענו את הרכב בעזרת אחת הטנדרים שהחזיקו בכבלים. באמת המסוק חזר לאחר כמה דקות ופינה מספר אנשים, ומיד טס לאסוף אנשים נוספים. כעת ניצבה בפנינו בעיה מספר 2. קיבלנו את הרכב כאשר מיכל הדלק היה רק חצי מלא ולאחר העליות הרבות כבר לא נשאר הרבה דלק. העיירה הקרובה שבה תחנת הדלק הקרובה ביותר, אוספג׳טה הייתה במרחק 70 ק״מ מאיתנו. אופס. התפללנו לטוב, נהגתי בצורה העדינה ביותר שאפשר והשתדלתי לא לבלום או להאיץ בחוזקה. נותרנו עם טיפות הדלק האחרונות כשהגענו לפתחת העיירה אך אבוי, ישנה הפגנה והכביש חסום. נאלצנו לנסוע בדרך חלופית, מסלול עפר קטן שהרחיק בעוד כחמישה ק״מ את תחנת הדלק מאיתנו. כמובן שנסענו אחרי שיירת משאיות איטיות שעשו את המסע אפילו מלחיץ יותר עבורינו. הצלחנו לשרוד ולהגיע לתחנת הדלק, אין לי מושג איך. הייתי משוכנע שנתקע איפושהו לאורך הדרך. חגגנו את הניצחון בגלידה והתחלנו בדרך הארוכה בחזרה למנדוזה. בערב החלטתי להישאר יום נוסף במנדוזה ולהצטרף למרטין, פיונה ולורנה גם למחרת לסיבוב טעימת יינות.
יצאנו בבוקר באוטובוס מקומי שלקח אותנו לפאתי העיר. מהר מאוד מבינים שמדובר בעיר יין. כל האזור מפוצץ כרמים, יקבים או חנויות שמוכרות ציוד עבור היקבים. ירדנו מהאוטובוס והגענו לסוכנות השכרת אופניים. הסיור המקובל הוא לעבור בין היקבים השונים ולדגום את היין על אופניים. מה כבר יכול לקרות מכמה שיכורים שנוסעים על אופניים? השכרנו אופניים ויצאנו לדרך. לאחר כשני קילומטרים הגענו ליקב הראשון, כל אחד קיבל שלוש טעימות מכובדות מאוד. כבר אז הבנתי שמצבי לא הולך להיות טוב במיוחד אחרי כמה כאלה. יקב מפואר עם המון כרמים מסביב. אינני חובב יינות גדול ולכן לא באמת ידעתי לרדת לדקויות השונות בין היינות, בשונה מרטין ששלף ישר אפליקציות דירוג יינות. המשכנו ליקב נוסף כשאני כבר בראש מצוין. לא האמנתי למראה עיני, אני בא להתיישב ובשולחן לידי יושבים אופיר שעשה איתי את הוואיוואש, נטע שגם היה באלסקה ושני ישראלים נוספים. מה הסיכוי? מסתבר שגם הם עושים היום את סיור האופניים. קיבלנו ״טעימות״ נוספות ואני כבר ממש הייתי שיכור. המשכנו למסעדה בקרבת מקום. הדרך עובר לצד תעלת מים ובעלת מהמורות רבות, בדיוק מה שצריך לאנשים שרוכבים על אופניים לאחר הרבה כוסות יין. לורנה המסכנה נפלה לתעלת מים. לאחר המסעדה המשכנו ליקב נוסף, שם שוב פגשנו את הישראלים, שהפעם כבר ממש הפכו לחלק מהחבורה. מרטין בעיקר התחבר איתם. פגשנו שם גם את המתנדבת הצרפתייה מהחווה וחברה הארגנטיני. הייתה אווירה מדהימה, כולם מחוקים ובראש. משם נסענו להחזיר את האופניים ולורנה נפלה שוב לתעלת מים. בסוכנות האופניים הייתה כעת ״הפי האוור״, כלומר עוד הרבה יין בחינם. פגשנו שם שוב את הישראלים ואת השלב הזה אני כבר לא זוכר היטב. לרוע מזלי, בזמן שכולם התחילו להכין אסאדו ארגנטיני, אני נאלצתי לנסוע להוסטל ולקחת את חפציי אל הטרמינל לקראת אוטובוס הלילה לסנטיאגו. רעיון ממש רע לעלות לבד על אוטובוס עירוני, לרדת בהוסטל, לקחת את כל החפצים, לנסוע לטרמינל ולקנות כרטיס כשאני שיכור כל כך. לא ברור איך, אבל הצלחתי בכל המשימות ופתאום מצאתי את עצמי על אוטובוס לילה לסנטיאגו דה צ׳ילה. ממש כרטיס האוטובוס האחרון שנותר שכן כולם רוצים להגיע לסנטיאגו לקראת הכריסמס שחל בעוד כמה ימים. התחנה הבאה, בירת צ׳ילה, סנטיאגו דה צ׳ילה.