עזבתי את שלבי והתחלתי את הנסיעה שלי במונטנה. נסעתי דרום מזרחה לכיוון העיר הגדולה בילינגס. הנוף מאוד שונה מגליישר, נכנסתי למישורים הגדולים. קרקע מישורית לגמרי שמלאה בשדות שנגמרים רק בקו האופק. נוסעים ונוסעים והכל רק שדות ושדות ומידי פעם ישוב חקלאי קטן. ביום הזה הרגשתי בפעם הראשונה את מזג האוויר במישורים – מזג אוויר קיצוני מאוד (בשל המרחק העצום מהים). בקיץ חם מאוד ובחורף קר מאוד. היו 35 מעלות, ואני המסכן מתבשל ללא מזגן באוטו. עצרתי לאחר כמה שעות בעיר גרייט פולס. לא ידעתי עליה כלום ולא תכננתי לעצור בה, סתם מתוך סקרנות. גיליתי עיר יפה ששוכנת על נהר המיזורי. העיר מלאה באטרקציות ומוזיאונים ואיכשהו הייתה לגמרי מתחת לראדאר שלי. הלכתי לראות את המפלים הגדולים (גרייט פולס) שהעיר מפורסמת בהם. ארבעה מפלים שבהם נופלים מי נהר המיזורי. לאחר מכן גיליתי שלצד גדת הנהר נובע אחד המעיינות החזקים והגדולים בעולם (שמין הסתם נקרא גרייט ספרינג). הוא נראה כמו בריכה גדולה וצבעונית כאשר כמויות מים עצומות יוצאות ממנו בכל שנייה וזורמות במפלים יפים ישירות לנהר. משם המשכתי למוזיאון על לואיס וקלארק. שני מגלי ארצות שנשלחו למשימה מטעם ארה״ב לפני 200 שנה, לשוט מערבה על נהר המיזורי ולחקור את כל השטח שבדיוק נקנה מצרפת במסגרת עסקת לואיזיאנה. גרייט פולס היה המקום בו השניים נתקעו למספר שבועות. קצת קשה להמשיך לשוט כשיש חמישה מפלים לפניך. הם נאלצו להעביר ברגל את הסירות והציוד שלהם ורק אז להמשיך במסע. המוזיאון היה מצוין ומרתק וסיפר את כל סיפור המסע שלהם לפרטי פרטים, מהיציאה לדרך, להיתקלויות בדובים, למפגשים עם האינדיאנים ולחזרה מזרחה. לאחר המוזיאון אכלתי צהריים והמשכתי בדרכי לבילינגס. גם הפעם, הנסיעה הייתה קשה מאוד, חום אימים ונוף מאוד מונוטוני. במרחק אפשר היה לראות עננים מפותחים (קומולונימבוס) שיצרו סופות ברקים וגשם. הגעתי לבילינגס באור האחרון, הייתי חייב מקלחת אחרי החום של היום אז התפנקתי ושילמתי על קמפינג יקר. בינתיים סופת הברקים התקרבה מאוד והייתה מחזה מרהיב. הבזקים חזקים כל כמה שניות שמאירות את כל האזור. איזו עוצמה יש למזג האוויר במקום הזה.
היום למחרת גם הוא יועד לנסיעות ארוכות. בבוקר ניצלתי את העובדה שיש מכונות כביסה בקמפינג וכיבסתי את הדברים, הבעיה הייתה שהמייבש ממש לא עבד כמו שצריך והשאיר את כל בגדיי רטובים. לא הייתה לי ברירה והתחלתי לנסוע. הפעם הנסיעה לא הייתה מישורית לחלוטין. הרים גבעות ועמקים הופיעו מדי פעם. עברתי את הגבול לוויומינג וחלפתי בערים באפלו ושרידן הנחמדות עד שבסופו של דבר הגעתי לפארק דווילס טאוור (עליו שמעתי בזכות אבא שהמליץ). עמוד סלע מטורף, שרק כאשר מתקרבים אליו מצליחים לתפוס את הגודל העצום שלו. כ-300 מטר גובהו מעל הבסיס וכ-400 מטר מעל העמק הסובב אותו. באמת פלא שגורם לך להרגיש פיצפון. המגדל נוצר בעבר כמגמה שעלתה למעלה בתוך חריצים באדמה, התקררה והתקרשה. במשך אלפי שנים הבליה הסירה את כל האדמה שהייתה מסביב וככה נותר פלא הטבע הזה בולט ככה מעל סביבתו. הדרך היחידה להגיע לפסגה היא באמצעות טיפוס על המצוק שאורך מספר שעות. המקום הוא מכה של מטפסים משום שהחריצים במצוק נמשכים למאות מטרים. עשיתי מסלול הליכה קצר מסביב למגדל, שבו אפשר לחזות בטירוף הזה מכל צדדיו. לצד המסלול פזורים בולדרים עצומים בצורות גיאומטריות של משושים, מחומשים ומתומנים שנפלו מהמגדל. המקום גם מקודש לאינדיאנים שמגיעים אליו בכל חודש יוני ומתפללים לידו. הרבה בדי תפילה אינדיאנים תלויים על העצים ומאוד מזכירים את דגלי התפילה הבודיהיסטים. חזרתי לאוטו והמשכתי בנסיעה של עוד כשעתיים עד שחציתי את הגבול לדרום דקוטה והגעתי למקום הלינה שלי בחניון וולמארט בעיר הגדולה ראפיד סיטי.
מונטנה וויומינג
15,362 Replies to “מונטנה וויומינג”