עידו, כרמל, ארתור ואני ישבנו לנו באוטובוס הנוח. בדרכינו ללנסויס. ממש לא היינו סגורים מה נעשה ומה בכלל יש שם. לא אופייני לי. פתחנו חמ״ל במהלך הנסיעה, הזמנו הוסטל וקראנו על כל האטרקציות האפשריות לימים הקרובים. הנסיעה עברה מהר והגענו ללנסויס השקם בבוקר. השמש רק התחילה לעלות. יצאנו מהתחנה ופתאום נחשפנו למקום המדהים שבו אנו נמצאים. עיירה קטנה שכולה בנויה מאבן אדומה. נחל קטן זרם לצידינו, אותו עברנו בגשר קטן אל ליבה העתיק של העיירה. החלטנו ללכת ולהוריד את כל הציוד שלנו תחילה בהוסטל שהזמנו. הלכנו במעלה רחובותיה וסמטאותיה הקטנות של העיירה עד שלבסוף הגענו לבית יפה שליד כניסתו גדלו באדניות פרחים אדומים. דפקנו על הדלת ולהפתעתינו הרבה פתחו לנו. נאמר לנו שאי אפשר להעלות את הדברים לחדר עכשיו מאחר וישנים שם. השארנו את כל מטלטלינו בסלון. מדובר בבית משפחה נחמד, המשתמשת בקומה השנייה של הבית כגסט האוס. יצאנו לאכול ארוחת בוקר קלה בבית קפה מקומי באחד מרחובותיה הצרים של העיירה. ניסיתי לראשונה טפיוקה (סוג של קרפ ברזילאי העשוי מאבקה לבנה). הוקסמנו מהאווירה השלווה. כל כך שונה ממה שחווינו בקרנבל רק כמה שעות קודם לכן. המשכנו אל סוכנות הטיולים זנטור. בעל הסוכנות, עופר, הוא ישראלי הנשוי לברזילאית וחי בלנסויס כבר שנים רבות. הסוכנות היא מוקד המשיכה של כל המטיילים הישראלים המגיעים לטייל בשמורה. שמורת שפאדה דיאמנטינה היא שמורת ענק, הגדולה יותר בשטחה משטח שוויץ. במקום נחצבו יהלומים במשך השנים ולכן קיבלה את השם ״דיאמנטינה״. העיירה לנסויס נמצאת במרכז השמורה ומהווה יעד התחלה נוח לכל הטיולים אליה. עופר ישב איתנו בסבלנות והסביר את האופציות האפשריות שנוכל לעשות היום. בחרנו לצאת לשייט בקאנו שבסופו מגיעים אל הבריכות האדומות המפורסמות של השמורה. עלינו על מיניבוס ויצאנו לנסיעה קצרה של כחצי שעה אל נקודת ההתחלה. מדריך הטיול היה יונתן, בנו של עופר שמדבר הן עברית והן פורטוגזית שוטף. כמובן שכולם היו ישראלים, מלבד שלושה צרפתים שבאופן לא ברור הצטרפו אלינו וחטפו שוק תרבות ישראלי. עברנו בדרך באחד מכפרי ה״קילומבו״, כפר סודי שאליו ברחו עבדים בתקופת העבדות והסתתרו מפני הפורטוגזים והלבנים. לאחר מכן הגענו לנהר, שם חיכו לנו כמה קנואים רעועים. הושיבו את ארבעתינו באותו קנו, ומאחור מקומי עם משוט. גם כרמל מלפנים קיבל משוט. לא ממש לקחו בחשבון שאנחנו ארבעה גברים גדולים והקנו לא ממש מיועד לכך. על כן נוצרה סיטואציה מצחיקה, בכל תזוזה או תנועה של עידו או כרמל הקנו הטלטל מצד לצד, על סף ההתהפכות שלו. שפת הקנו הייתה קרובה למים כל כך שבכל תזוזה ארתור ואני שישבנו מאחורה חטפנו התקפי לב שמע נתהפך. בנוסף על כך מים רבים חדרו לקנו והפכו אותו לעוד יותר כבד. בשלב מסוים גם כרמל התחיל לחתור בכוח שכן כל שאר הקנואים כבר עקפו אותנו מזמן. הנהר היה רגוע מאוד, כמעט מים עומדים. צמחי מים גדלו ללא הפרעה בצדדים, רעשים של ציפורים וחרקים וצמחיה עבותה וירוקה. הזכיר במעט את הג׳ונגלים של איקיטוס. הצלחנו להיתקע מספר פעמים עם הקנו בחול רדוד, עד שלב שממש היינו צריכים לצאת וללכת במים כדי לחלץ אותו. על אף החום הרב והאיטיות, השייט היה מקסים. לאחר כשעתיים וחצי הגענו למעגן קטן באמצע היער, ירדנו מהקנו והתחלנו ללכת ברגל בשביל עפר בין העצים והצמחים. הגענו למסעדה באמצע שומקום שמיד אחריה המשכנו לכיוון הבריכות האדומות. לאחר עוד כרבע שעה הגענו. עצרנו לשפשף את העיניים טוב. פשוט מקום מקסים. פיסת גן עדן. מים אדומים המגיעים מלב היער ונשפכים במפלים קטנים לבריכות אדומות בגדלים ומפלסים שונים. המים מקבלים את צבעם האדום מכמויות גדולות של עלים וצמחייה רקובה המרווים את המים בחומר טנין, כמו ביין אדום. נכנסנו לשחות במים האדומים והקרירים ובבריכות היפהפיות. קפצנו למים ממקומות שמהם הראו לנו שאפשר. אני שכחתי את בגד הים בתרמיל ולכן נכנסתי עם הבוקסר, הבעיה הייתה שבאחת הקפיצות למים נקרע חלקו התחתון של הבוקסר שלי. דבר שהפך את כל השהייה במקום והמעבר בין הבריכות לקשה ומשעשע במיוחד. ארתור גילה אומץ מטורף וקפץ למים מגובה שהיה נראה לכולנו לא סביר לאחר שגם המדריך עשה זאת. חזרנו אל המסעדה ואכלנו מהבופה הטעים. במסעדה כבר מכירים את הישראלים, המבזבזים אוכל ולכן קבעו מס בזבוז אם לא סיימת את האוכל שלקחת לצלחת. חכמים. המשכנו לעוד מקום עם בריכות מים אדומים יפות, ששם גם היו מגלשות סלע טבעיות לתוך הבריכות. במצבי עם הבוקסר הקרוע לא הייתי מסוגל יותר מידי להתרוצץ ולכן הספקתי להתגלש פעם אחד. נחמד. בעיקר שהינו במים הקרירים ודיברנו. בטיול הכרנו את איה וירדן, שתי חברות שהכירו משנת השירות, ושהתחילו את טיולן לא מזמן. מאוד התחברנו. בערב הגענו בחזרה ללנסויס. קיבלנו את החדר שלנו בגסט האוס והבנו שאנחנו האורחים היחידים. יצאנו לאכול סטייק באחת המסעדות הנחמדות של העיירה, כאשר באמצע האוכל פתאום הגיע מצעד ענקי ותהלוכות עם בגדי קרנבל ותופים. זהו הלילה האחרון של הקרנבל בכל ברזיל ובלנסויס זה לא שונה. אווירה מדהימה המלווה בהמון זמרי רחוב ששרים מוסיקה ברזילאית רגועה. איך אפשר שלא לסיים את היום הנפלא באסאי טוב וגדול.
התעוררנו בגסט האוס שלנו. עבר על כולנו לילה חם מאוד. אכלנו ארוחת בוקר טובה ויצאנו אל הסוכנות של עופר. היום החלטנו לצאת לסיור ״חמשת האתרים״. סיור די תיירותי בו עוברים מאטרקציה לאטרקציה עם המיניבוס. אופק, השותף מהדירה בסלבדור לקח אוטובוס לילה ללנסויס והצטרף גם הוא לסיור. הפעם במיניבוס היו רק ישראלים. נסענו במשך כשעה וחצי אל האטרקציה הראשונה, מפל השטן. מפל גבוה הנשפך לתוך בריכת מים אדומים גדולה. מקום מאוד יפה. ירדנו אל המים ונכנסנו לשחות ולחצות את הבריכה אל מתחת למפל. דיירוני, המדריך שלנו לאותו יום הראה איך אפשר לטפס על הסלעים ולקפוץ מלמעלה, אל אף אחד מאיתנו לא הצליח לעלות בעקבותיו. חזרנו אל הואן ונסענו לתחנה השנייה להיום, מערת הנטיפים ״פומסה״. קיבלנו קסדות ופנסים וירדנו לפתח המערה. חלל ענקי עם המוני זקיפים ונטיפים גדולים. חלק מתצורות הסלע הזכירו דמויות של תנין, גמל וכו׳. השמענו במערה רעשים ושמענו את ההד המטורף וכמו כן כיבינו את הפנסים והתמסרנו לחושך המוחלט. מרבית הישראלים לא אהבו את המערה ורק רצו לברוח ממנה כמה שיותר מהר, אך אני לעומת זאת ניצלתי כל שנייה. משום שחקרתי קצת את האזור ידעתי שממש בקרבת מקום ישנה מערה הרבה יותר גדולה ומרשימה, ולכן קצת התאכזבתי כשנענתי שלא נגיע אליה. להבא צריך לזכור לעשות את הטיולים הללו לבד עם רכב ולא בקבוצה מאורגנת. עצרנו לארוחת צהריים והמשכנו לאטרקציה הבאה להיום, ״המערה הכחולה״. מתחם סופר תיירותי שמצוין בלקחת כסף מאנשים. המערה עצמה היא חור ענק בסלע אשר מלא במים, ובשעות מסוימות קרני השמש מאירות פנימה וצובעות הכל בכחול. אנחנו כמובן לא הגענו בשעות הנכונות ולכן בשבילנו זו פשוט הייתה מערה מלאה במים צלולים. בנוסף, במקום הייתה גם בריכה עם מים סופר כחולים וצלולים שאפילו אפשר היה לעשות בה שנורקלינג (בתוספת תשלום כמובן). החום באזור היה פשוט בלתי נסבל ולכן כולנו טבלנו בבריכה להתקרר מעט ונהננו מאסאי קר וענק. עידו אפילו פינק את עצמו במסאז׳. משם המשכנו לנקודה האחרונה להיום, תצפית ״מורו דו סאי אינסיו״ המפורסמת. תצפית שממנה נגלים היטב כל הרי השולחן העצומים שבאזור וכן העמקים הנרחבים והאינסופיים של ברזיל. עצרנו למרגלות ההר וטיפסנו לפסגה בשביל מסודר על מדרגות עץ. ממש לא היינו היחידים שחשבו להגיע לשם בשעות השקיעה. בפסגה היו המוני אנשים שהצטלמו על רקע הנוף המטורף. מאות מטרים מתחתינו עמק ירוק אינסופי שמשני צידיו הרי שולחן ענקיים, כמו זה שאנחנו נמצאים עליו עכשיו. מחזה שבאמת גורם לך לעצור ולהגיד וואו. צילמנו את המקום בהמון פוזות שונות ועברנו לצידו השני של ההר, שממנו אפשר היה לראות את חלקו השני של הפארק. ישבנו ממש בקצה, במקומות שטוב שאמא שלי לא ראתה. המדריך צילם אותי בפוזה ברזילאית מטומטמת בה שוכבים על הבטן בקצה הצוק ומרימים את הידיים והחזה, כך שבתמונה נראה שאתה עף. אופק הביא למקום רחפן והרים אותו כדי לקבל מושג טוב יותר על גודלו ועוצמתו של המקום. התיישבנו בצידו המערבי של ההר וצפינו בשקיעה היפה על רקע ההרים והעמק הירוק של ברזיל. מחזה משוגע שרק בשבילו היה שווה לעשות את כל היום. חזרנו לואן ושבנו ללנסויס. עידו, ארתור וכרמל החליטו כבר להמשיך הלאה באותו ערב ולנסוע לעיירת החוף איטה קרה. אני לעומת זאת ממש לא מיציתי את הפארק והחלטתי להישאר עוד יומיים. לקחתי את כל חפציי ומצאתי קמפינג יפה וגדול בלנסויס. התאחדתי שוב עם כרמל, ארתור ועידו ואכלנו במסעדה, באסאי ובפאב לפני שהם נדרשו ללכת לתחנת האוטובוס. גם איה וירדן הצטרפו אלינו.
למחרת ולאחר לבטים רבים החלטתי לצאת לסיור של יומיים, שוב עם הסוכנות של עופר. מאוד לא רציתי שוב את אווירת הישראליאדה אך התנחמתי בכך שאופק יצטרף אליי, וחברו עידו שפגש בדרך ללנסויס. עלינו על הואן ונסענו במשך כארבע וחצי שעות לדרום השמורה, ואל עבר אחת האטרקציות המרכזיות שלה, מפל הבורקאו. ירדנו בתוך חורשה. המדריך שלנו הפעם היה איטלו, בחור סופר רציני, דובר חמש שפות וביניהן אנגלית שוטף, בעל תואר שני בכלכלה שעבד בהמון חברות השקעות באירופה, שנמאס לו והעדיף לחזור לברזיל ולעבוד בהדרכת טיולים. הצטרף אלינו גם מדריך מהשמורה שהשגיח שלא נעשה שום דבר דבילי מידי. הלכנו כשעה וחצי בין צמחייה יבשה למחצה, נחל עם מים אדומים ומפלים קטנים עד שלבסוף הגענו אל תוך קניון אבן עצום שבמרכזו מים אדומים עמוקים. החלפנו לבגדי ים, קיבלנו חליפות הצלה והתכוננו לכניסה למים. הדרך היחידה להיכנס היא בקפיצה מגובה של כעשרה מטרים. קצת מפחיד אבל כולנו עשינו את זה. התחלנו לשחות נגד הזרם במים האדומים ובתוך קניון האבן הצר. פשוט וואו. כל כך יפה שבכל רגע הסתכלתי לצדדים והתקשיתי להאמין שזה אמיתי. שחינו במעלה הזרם כעשר דקות עד שלבסוף ראינו אותו, מפל הבורקאו. מפל שמימיו נופלים כמאה מטרים היישר לתוך הקניון ברעש מחריש אוזניים. אחד המראות היפים והמיוחדים של דרום אמריקה עד כה. שחינו אל מתחת למפל, שהינו לצידו, קפצנו למים וסתם נהננו להסתכל עליו. איזו עוצמה. לבסוף חזרנו בחזרה, יצאנו מהמים ועלינו למעלה לתצפית על המפל מחלקו העליון של הקניון. פשוט עוצר נשימה. כל כך גבוה שכל הגוף רועד כשמתקרבים לקצה. כל הדרך חזור דיברתי עם איטלו על המצב בברזיל ועל ראייתו הקפטליסטית מדוע בולסונארו (נשיא ברזיל השנוי במחלוקת) טוב לכלכלה. חזרנו לואן ומשם התחנה הבאה שלנו הייתה מזקקה קטנה המייצרת קשאסה, משקה אלכוהולי ברזילאי המיוצר מקני סוכר. לא מאוד אהבנו. לבסוף המשכנו אל העיר מוקוז׳ה, שם היה ההוסטל שלנו. קיבלתי חדר נחמד עם שני ישראלים נוספים. החדר היה הזוי ביותר, בולדרים ענקיים היו בתוך חדר הרחצה באופן לא ברור, והוטמאו כחלק מהקיר. בערב לקחו אותנו למסעדת תיירים והודיעו לנו שארוחת הערב לא כלולה במחיר. התעצבנתי על כך, יצאתי מהמסעדה והלכתי למצוא אלטרנטיבה. הצלחתי למצוא בופה מקומי, אכלתי יותר אוכל, יותר מהר וביותר זול משאר הקבוצה. הרגשת ניצחון. חזרנו אל ההוסטל והלכנו לישון.
למחרת התוכנית הייתה גיחה אל שתי בריכות כחולות, ״פוסו אנקנטאדו״ ו״פוסו אזול״. שתיהן מהוות מוקדי משיכה עיקריים בפארק. התחלנו את היום דווקא בביקור בבית הקברות של מוקוז׳ה, שהיוותה זירת לחימה במלחמת העצמאות הברזילאית. במקום היו קברים לבנים ומפוארים של גיבורי מלחמה הברזילאים שנפלו בקרבות נגד הפורטוגזים. משם יצאנו לנסיעה של כשעה וחצי עד לבריכה הקסומה ״פוסו אנקנטאדו״. בכניסה קיבלנו קסדות, פנסים ורשתות לכיסוי השיער. המקום מוגדר כאתר שימור ולכן אסור להשאיר דבר מאחור ובטח שלא להיכנס ולשחות בבריכה. ירדנו במדרגות תלולות אל תוך מערה, בה המשכנו לרדת. ההרגשה היא כאילו שאנחנו יורדים לליבת כדור הארץ. לבסוף הגענו לסוף המדרגות והמחזה המטורף של הבירכה נחשף לפנינו. צבע כחול ״מכושף״ לפנינו. אל המערה נכנסות קרני אור בודדות המאירות בקושי את חלל המערה. המים כל כך צלולים שבלתי אפשרי לנחש היכן הם מתחילים, רק לאחר שזורקים אבן למים. כחול בוהק, רדיואקטיבי מכה אותך הפרצוף. עומק המים הוא כ-80 מטר בחלקה העמוק של המערה ועדיין ניתן לראות את קרקעיתה בצלילות ובבהירות, כאילו שלא היו שם מים. פשוט מקום מטורף לחלוטין. בחיי לא ראיתי תופעה כל כך מוזרה וקסומה. נשארתי להתבונן במים גם אחרי שכולם כבר עלו למעלה, דבר כזה צריך לשנן ולחרוט בזיכרון. לבסוף נאלצתי לחזור, עליתי במעלה המדרגות ושבתי אל הואן. התחנה הבאה שלנו היא הבריכה הכחולה ״פוסו אזול״, תופעה דומה, פחות יפה, אך שבמימיה ניתן לשחות. כשהגענו למקום נאלצנו להמתין כשעה וחצי. לבריכה ניתן להיכנס רק כ-12 אנשים בכל פעם. כל קבוצה כזו מוגבלת ל-30 דקות ולפנינו היו כשלוש קבוצות. כשזמננו התקרב, נדרשנו לעשות מקלחת ולהוריד מאיתנו את כל השומנים/ קרמים שנמצאים על עורינו. לאחר מכן קיבלנו מסכות צלילה ושנורקלים, ויצאנו אל הבריכה. בדומה לבריכה הקודמת, גם הפעם ירדנו במדרגות צרות אל תוך מערה ונתקלנו בתופעה דומה של מים צלולים, כחולים ועמוקים. נכנסנו למים שהיו קרים יותר משציפינו. הרגשה מופלאה, כאילו שעפים. המים כל כך צלולים ששוב את הקרקעית ניתן לראות בבירור, על אף שהיא נמצאת עשרות מטרים מתחתיך. מטורף. שחינו לכל עבר, הצטלמנו ועשינו צורות קבוצתיות. ניצלנו את מלוא חצי השעה שלנו. לבסוף חזרנו אל הואן ונסענו בחזרה ללנסויס, מרחק של עוד כשעתיים נסיעה. כשהגעתי בחזרה לא ממש היה לי מה לעשות, האוטובוס שלי רק ב-23 בלילה והשעה הייתה 16 אחרי הצהריים. אופק ועידו ברוב נחמדותם הציעו לארח אותי אצלם בהוסטל לשעות אלו. ישבנו, דיברנו, תכננו את המשך מסלולינו ואכלנו אסאי. אחלה דרך להעביר את הזמן. לבסוף הגיעה שעתי לצאת. לקחתי את כל הציוד שלי והלכתי אל טרמינל האוטובוסים. היעד הבא שלי הוא להתאחד שוב עם כל חבריי בעיירת הגלישה איטה קרה. נסיעה ארוכה לפניי. האוטובוס הגיע בזמן, עליתי עליו ובתוך דקות נפלתי לשינה עמוקה, מותש ומרוצה מהימים האחרונים ושמורת שפאדה דיאמנטינה המקסימה.
לנסויס ושמורת שפאדה דיאמנטינה
15,072 Replies to “לנסויס ושמורת שפאדה דיאמנטינה”