טיפוס על הר יאנאפקצ׳ה המקולל

Posted on November 13, 2019November 13, 2019by admin

אורי (שפגשתי בטרק) ואנוכי החלטנו שלא מיצינו את ההרים עד תום, ועל כן נצא לטפס את אחד מהם. שקד (שבילה איתי באיקיטוס) המליץ לי על הר שהוא ניסה לטפס בשם יאנאפקצ׳ה. הר בגובה של 5460 שבראשו קרחון אימתני. הטיפוס אליו טכני מאוד ודורש ציוד טיפוס, קרמפונים, גרזני קרח וכו׳. טיפוס שאמור להיות קשה ביותר אך אפשרי כטיפוס ההרים הראשון של שנינו. ניצלנו את היום בהוארז על מנת למצוא סוכנות טיולים אמינה ומדריך מקצועי שיקחו אותנו לשם. עברנו בין הסוכנויות השונות בעיר ואף הגענו לבית המדריכים, בניסיון להבין את כל הפרוצדורות. לבסוף מצאנו סוכנות טובה ששידכה לנו את המדריך ג׳אק. השכרנו מהסוכנות את כל הציוד הרלוונטי וסגרנו על יציאה בחמש בבוקר שלמחרת. רק שנינו וג׳אק. טיפוס יקר שהולך לעלות כמו שמונת הימים של הוואיוואש. שנינו קיווינו שיהיה שווה את זה. אחרי צהריים קנינו את האוכל למסלול ובכך היינו מוכנים לחלוטין. בערב פגשתי את מייקה ההולנדית שטיילה איתי באקוודור ולאחר מכן הצטרפתי לחברים מהטרק שישבו בפיצריה.
השעון צלצל מוקדם, כמעט כל הדברים שלי כבר היו מוכנים מבעוד מועד. פסעתי בעדינות מהחדר תוך ניסיון לא להפריע לאחרים ויצאתי החוצה מההוסטל. אורי וג׳אק חיכו לי למטה עם הנהג שלנו מוכנים להרפתקה. נסענו כשלוש שעות, ממש באותה דרך שבה נסעתי ללגונה 69. מסתבר שיאנאפקצ׳ה הוא אחד ההרים המשקיפים על לגונה 69. הרכב טיפס וטיפס והוריד אותנו בצד הדרך גבוה על ההרים. מכאן התחיל השביל שלנו אל הבייס קאמפ. השביל מתחיל בגובה 4600 ומטפס עד לכמעט 5000 מטר. נאלצנו ללכת את השביל עם כל הציוד הכבד על הגב. כנראה שכל אחד מאיתנו סחב כעשרים קילו. ההליכה הייתה קשה מאוד. ללכת עם משקל כבד בגובה זו משימה ממש לא פשוטה. כל רגע עוצרים להתנשף ועולים את העלייה לאט לאט. לקראת סוף השביל השמיים התקדרו והתחיל לרדת שלג. וזו רק ההקדמה למה שמצפה לנו בהמשך. המחנה נמצא על המורנה של הקרחון, ליד אגם קטן. ניקינו את האדמה משלג והקמנו את האוהלים. השלג המשיך לרדת ולכן החלטנו להיכנס כרגע לאוהלים ולחכות למז״א טוב יותר. כעבור כשעה וחצי כשהשלג פסק בישלנו לארוחת צהריים פסטה ברוטב עגבניות מצוינת שחיממה אותנו מעט. וזהו, הלכנו לישון בארבע אחרי הצהריים. צריך לקום בשתיים בלילה ולהתחיל בהעפלה לפסגה שלוקחת כחמש שעות ולהתחיל לרדת מההר מקסימום בשמונה בבוקר. מאוד מוזר ללכת לישון כל כך מוקדם. התפללנו למזג אוויר טוב כשנתעורר. השעון צלצל, לבשנו את ציודי הטיפוס הכבדים והמגושמים אך תקוותינו התפוגגו. התעוררנו לשלג עמוק שכיסה את כל האזור. האוהל כוסה במעטה לבן וכך גם הצמחיה והאבנים. לפחות כרגע השמיים היו בהירים. ג׳אק שקל את המצב והחליט שנצא לדרך בכל זאת. שתינו תה חם והתחלנו ללכת. כעבור דקות בודדות השלג התחדש ובמהרה הפך לסופת שלגים של ממש. נאלצנו לעצור ולחכות שהשלג ייפסק. ישבנו במערה המשקיפה אל הקרחון והבטנו חסרי אונים בשלג הממשיך לרדת. לאחר כחצי שעה ג׳אק החליטה שעלינו לחזור למחנה ושהטיפוס לפסגה לא אפשרי בשל השלג הכבד. חזרנו לאוהלים מאוכזבים. ידענו מראש שישנה אפשרות סבירה ביותר שלא נצליח להעפיל לפסגה, אך בכל זאת חוסר היכולת לטפס מתסכלת מאוד. ישנו עוד כשעה והתעוררנו כשהשמש כבר הייתה בשמיים בשעה חמש וחצי בבוקר. השלג פסק ולכן החלטנו ללכת לקרחון בכל זאת ולתרגל עליו הליכה בקבוצה וטיפוס קרח. לבשנו שוב את הציודים הכבדים והמסורבלים ויצאנו לדרך. הגענו לקרחון ונעלנו את הקרמפונים. מיד שהתחלנו ללכת הקרמפונים שלי התנתקו ונפרמו וג׳אק נאלץ למשוך אותי עם החבל ולחזק אותם. הלכנו עם הרתמות עלינו, מחוברים האחד לשני עם חבל. בקרחון ישנם סדרים רבים (קרבסס) שמכוסים לחלוטין מהשלג ומאוד קל לדרך עליהם וליפול פנימה. זו הסיבה שתמיד מחוברים האחד לשני. ג׳אק הוביל והשתמש בגרזן הקרח כמו דקר וניסה לאתר את הסדקים. אורי ואני הלכנו על עקבותיו של ג׳אק ובכך נמנענו מהסדקים. ההליכה על הקרחון מפוצץ השלג קשה מאוד. בכל צעד הרגל שוקעת חצי מטר לתוך השלג וקוברת אותך עד למעל הברך בשלג. עכשיו הבנו מדוע ג׳אק ויתר על הטיפוס. בלתי אפשרי להגיע לפסגה בתנאים כאלה. הסתובבנו כשעתיים על הקרחון והגענו לקירות קרח. תרגלנו טיפוס עליהם עם הגרזנים והקרמפונים. טיפוס קשה ביותר. לא דומה בכלל לבולדרינג או טיפוס צוקים. כאן יש המון שימוש בכוח ידיים ובהיאחזות בגרזנים. אורי ואני תרגלנו מספר קירות וסיימנו את הטיפוס מותשים להפליא. התחלנו ללכת בחזרה לכיוון המחנה על הקרחון. הפעם אני הייתי ראשון ונאלצתי לאתר את הסדקים עם גרזן הקרח. ירדנו מהקרחון והגענו בחזרה למחנה. ג׳אק ואורי קיפלו את המחנה בעוד אני בישלתי לנו לארוחת בוקר נודלס. אכלנו ויצאנו לדרך חזרה אל הכביש. שוב, כל הציוד על הגב, תרמילים כבדים בגובה והפעם אחרי מאמץ מטורף בטיפוס וההליכה על הקרחון. הדרך הייתה קשה לי מאוד. המאמץ הפיסי הגדול ביותר שהיה לי בטיול עד כה. הגעתי לרכב שחיכה לנו באמת באפיסת כוחות. להפתעתינו הרעה, ביתו של נהג המונית החליטה להצטרף לנסיעה בכדי להצטלם עם הנוף היפה. דבר שאומר שנאלצנו להצטופף שלושה אנשים בספסל האחורי הקטן. לא כיף לסיים ככה את המסע. הנסיעה חזרה הייתה גם היא קופצנית ומפותלת. הגענו להוארז, החזרנו את הציוד, נפרדנו מג׳אק ואכלנו המבורגר טוב לכבוד סיום הטיפוס והעובדה ששרדנו. אורי ואני הזמנו את אותו אוטובוס לילה ללימה. כרגע התפצלנו וכל אחד חזר אל ההוסטל שלו לארגן מחדש את התיקים. סיוט. אני שונא לארוז. נאלצתי לפרוס את כל הדברים שלי על הספסלים ולארוז במשך כשעה וחצי מחדש. פגשתי בהוסטל שוב את ג׳ודית, תיירת גרמניה שהתחברתי איתה לפני הטיפוס. יצאתי איתה, עם הולנדית ועם אמריקאי לאכול ארוחת ערב לפני האוטובוס. מסעדה מקסיקנית פלצנית ויקרה אך האוכל מצוין. בדיוק מה שהייתי צריך לסיום היום. לקחתי את החפצים מההוסטל, נסעתי לטרמינל האוטובוסים, שם פגשתי שוב את אורי ויצאנו בדרך ללימה. הפעם האוטובוס היה אפילו יותר מרווח ונוח מהקודם. נסענו עם ״קרוז דל סור״ חברת האוטובוסים הכי יוקרתית בפרו. הכסאות באוטובוס היו כורסאות טלוויזיה אמיתיות וממש לא הייתה לנו בעיה לישון אחרי היומיים הארוכים הללו.