ויז׳ה לה אנגוסטורה וסן מרטין דה לוס אנדס

קמתי רענן, קניתי לי אלפחורס וקרואסונים עם ריבת חלב נחמדים לבוקר ויצאתי לדרך אל טרמינל האוטובוסים. מצב צב עם כל הציוד על הגב. הגעתי לטרמינל והבנתי שמצבי רע. כל האוטובוסים היו מפוצצים, כאשר הכיסא הפנוי הבא לויז׳ה לה אנגוסטורה היה רק בחמש בערב. ויז׳ה לה אנגוסטורה היא גם עיירה יפה ומתוירת הנמצאת בתחילת דרך שבעת האגמים המפורסמת, העולה ממנה צפונה עד לעיירה סן מרטין דה לוס אנדס. מיד החלטתי לצאת מהטרמינל ולהסתמך על השיטה המעולה של טרמפים. חיכית כשעה וחצי ולבסוף עצרו לי. יש. עליתי על טרמפ עם מהנדס פרואני שגר כבר כשתיים עשרה שנים בברילוצ׳ה ואוהב מאוד את האזור. היה לו ידע עצום לגבי הנוף שעברנו בנסיעה, שמות ההרים ותופעות הטבע הייחודיות. אספנו גם טרמפיסטית צ׳יליאנית נוספת בשם וניס. הטרמפ עזר לנו מאוד והוריד את שנינו ממש קילומטרים בודדים מחוץ לויז׳ה לה אנגוסטורה. משם עצרה לנו משפחה ארגנטינאית נחמדה, שבקושי רב הצלחנו להידחס לרכב שלהם עם כל הציוד עלינו. עשיתי את זה, הגעתי לויז׳ה לה אנגוסטורה. הרחוב הראשי מיד עושה רושם נחמד וסימפטי יותר מברילוצ׳ה. חזיתות המבנים בנויות עץ כהה וכמויות התיירים נמוכות יותר. בקלות אפשר היה להרגיש שזהו מקום של תיירות מקומית יותר, של כמעט רק ארגנטינאים וצ׳יליאנים. מיד הבנתי שיש לי בעיה קטנה, לא היה לי מושג לאן אלך להעביר את הלילה. היה חם מאוד ולכן כל הליכה עם המוצ׳ילה הגדולה עלתה בהזעה רבה ומעיקה. לבסוף הצלחתי למצוא קמפינג מדהים במרחק של כשני קילומטרים מהעיירה. הקמפינג היה שייך לאוניברסיטה של נאוקן ונמצא בחורש יפהפה הצמוד לאגם. איזה מקום כיפי. פרסתי את האוהל שלי והתענגתי על המקום הנפלא וכר הדשא הירוק והגדול במקום. ירדתי לגדת האגם הסלעית וצפיתי בארגנטינאים וכלביהם הנכנסים לטבול במים הקרירים וכן בכמה דייגים שניסו את מזלם. איזה חארות הארגנטינאים, מה זה, למה יש להם מקומות כל כך יפים. חזרתי לנוח מעט ולדבר עם ההורים ליד האוהל כשלפתע נתקלתי בתופעת טבע מוזרה מאוד. עננים שחורים הופיעו בשמיים ורעמים חזקים ואימתניים. הופיעו ברגע והתפוגגו כלא היו. אף לא טיפת גשם ירדה. הלכתי ברגל אל מרכז העיירה, קצת לחוות את האווירה ולאכול ארוחת ערב. הצלחתי לברר והבנתי שישנם אוטובוסים ומיניבוסים שבאמת נוסעים ביום שלמחרת לסן מרטין בדרך שבעת האגמים. חזרתי ברגל את שני הקילומטרים אל הקאמפ הנחמד והלכתי לישון.
למחרת התעוררתי מוקדם, קיפלתי את האוהל ולקחתי מונית אל מרכז העיירה עם כל הציוד. כוונתי הייתה לתפוס טרמפים עד לסן מרטין, מרחק לא גדול במיוחד. עמדתי בטרמפיאדה וחיכיתי במשך כשעה וחצי ללא הצלחה. לבסוף החלטתי ברגע לוותר על התענוג ולעשות את המסע באוטובוס. הנוף יהיה פחות יפה אבל לא נורא, לפחות אגיע. עליתי על מיניבוס קטן מהטרמינל ויצאנו לדרך. הדרך באמת הייתה מאוד יפה ועברה כמו שמה, ליד שבעה אגמים. בכל כמה מאות מטרים נקודות תצפית בצידי הכביש. המיניבוס נסע ישירות ולכן לא הייתי יכול לחוות את הנופים הנהדרים בצורה מיטבית. הדרך עוברת בשטחן של שתי שמורות טבע. נואל הואפי בחלק הדרומי ולנין בחלק הצפוני. חלפנו על פני אגמים כחולים והרי אבן משוננים לכל אורך הדרך, ולאחר כשעתיים הגענו אל עיירת הסקי היוקרתית סן מרטין דה לוס אנדס. כבר ממבט ראשוני אליה מחלון האוטובוס אפשר להבין שמדובר בפנינה אמיתית. עיירה יחסית גדולה הנמצאת לצד אגם לקאר הכחול והמדהים. העיירה צבעונית מאוד וגם בה חזיתות הבתים בנויים מעץ. ירדתי בטרמינל המרכזי ונסעתי באוטובוס ציבורי אל הקמפינג היחידי בעיר שהיה כשני קילומטרים מחוץ למרכז. קמפינג מאוד גדול עם עשרות אוהלים ונחל הזורם במרכזו. יצאתי מהקמפינג והלכתי אל מרכז העיירה. היה חם בצורה קיצונית, אולי 35 מעלות. כל זה בעוד שבארץ התמודדו עם היום הכי קר של השנה. עברתי בחנות גיימינג מגניבה עם משקפי מציאות מדומה והליכונים, פעם ראשונה שאני רואה דבר כזה. המשכתי להסתובב בין הבניינים היפים, חנויות הסקי הסגורות והמסעדות שהיו עמוסות בתיירים, והגעתי אל חוף האגם. כמות לא סבירה של ארגנטינאים ניצלה את היום החם ופשוט העבירה את הזמן בחוף. המים אפילו לא היו קרים כל כך, דבר שגרם לאנשים רבים להיכנס ולשחות במים הכחולים. תפסתי לי פינה נחמדה על החוף, השתזפתי בשמש החמה ונכנסתי לטבילות קירור במים. בתור אדם שמאוד לא אוהב שריצה על החוף, הפעם זה היה ממש במקום. בדרך חזור מהחוף עברתי בסופר וקניתי מצרכים לארוחת ערב שכללו סטייק גדול ואימתני, צריך לנצל כל שנייה בארגנטינה. כשחזרתי אל הקאמפ והתחלתי להכין את האוכל שוב נתקלתי באותה התופעה המוזרה, עננים שחורים, רעמים עוצמתיים ואף לא טיפה של גשם, מוזר.
ביום שלמחרת החלטתי לצאת ולטייל בשמורת לנין ולהגיע אל הר הגעש לנין שנמצא בה. כבר על הבוקר הבנתי שיהיה עליי לשנות את תוכניותיי. האוטובוסים יצאו מוקדם מאוד בבוקר וכן בתוך השמורה עצמה אין תחבורה ציבורית. במקום, החלטתי לעשות מסלול הליכה בקרבת העיירה. מסלול אשר מעפיל אל מאחורי אחד ההרים אל לגונה קטנה ויפה. הדרך הייתה מאובקת שהתרוממה אט אט בתוך יער. עברתי ליד כמה מקומות שנראו כשכונות עוני. ניסיתי לעבור אותן מהר ככל שניתן. גם היום היה חם ביותר, עשיתי כמה עצירות בצל כשהרגשתי שאיני מסוגל יותר. לבסוף, לאחר כשעתיים הליכה הגעתי אל הלגונה. לגונה משמעותית פחות יפה מאלו שראיתי בפרו או בפטגוניה, אבל בהחלט פסטורלית מספיק בשבילי. התיישבתי לצד האגם, על כר דשא יפה ונחתי בשקט ובשלווה, כאשר לפתע שמעתי רעש מוכר. האם יכול להיות שכאן, באמצע הטבע, אני שומע עברית? ואכן בתוך כדקה הגיעו למקום זוג מבוגר. מיד הזדהיתי גם בעברית והזמנתי אותם להצטרף אליי לצל. אלו היו נעמי ושאולי, זוג בסביבות גילאי 50-60 לחייהם ממבשרת, שזאת כבר הפעם השלישית שהם מטיילים בדרום אמריקה. סיפרתי להם על המסלול שלי ותכנוניי להמשך. התחברנו מאוד ופתאום הרווחתי משפחה מאמצת ליום. נעמי ושאולי הציעו שאצטרף אליהם אל סיור התצפיות שתכננו להמשך היום. יש ברשותם רכב שכור ולכן ההגעה לתצפיות פשוטה. כמובן שהסכמתי. מהלגונה ההליכה אל הרכב הייתה קצרה. נסענו בדרך מפותלת אל צידה השני של העיירה בתוך היער עד שלבסוף הגענו לתצפית בנדוריאס. חנינו בדרך עפר והעפלנו ברגל במעלה עלייה קצרה עד שנפתח בפנינו הנוף. עוצמתו וגודלו של אגם לקאר נפרש בפנינו במיטבו. איזה צבע מדהים. אפשר היה לראות קילומטרים רבים קדימה אל האופק שהסתיים בהרים גבוהים ומושלגים אי שם הרחק. ישבנו בצל מתחת לעץ גדול, אכלנו פירות והתענגנו על הנוף. הדבר היחיד שהפריע היה הרוח החזקה שנשבה ללא הפסקה. מהנקודה הזו הלכנו כמה מטרים אל תצפית נוספת, המשקיפה לצידו השני של האגם, אל העיירה עצמה. לאחר מכן חזרנו אל הרכב ונסענו לתצפית נוספת על המקום, מירדור ארנייאס, המשקיפה על העיירה והאגם מדק עץ הממוקם גבוה גבוה במעלה ההר. גם כאן הנוף היה מדהים. פשוט יפה ולא משנה לאן מסתכלים. שלושתינו הסכמנו שאולי עדיף להגיע למקום בחורף, כשכל ההרים מושלגים, וסן מרטין, המשמשת כעיירת סקי יוקרתית, נמצאת במתכונתה הרגילה. ממש מאחורי התצפית עלינו אל בית תה מפורסם שעליו נעמי ושאולי שמעו המלצה חמה. בית עתיק ושמור הנמצא בתוך חצר גדולה ומטופחת שממנו איך לא, הנוף היפה של האגם. התיישבנו על שולחן בחוץ תוך היאבקות עם הרוח החזקה והזמנו שני קנקני תה מיוחדים ושתי עוגות גדולות ומושחתות. איזה כיף! את תערובות התה המקום מכין בעצמו ומציע סוגי תה מעניינים ורבים. אני כל כך שמח שהצטרפתי אל שאולי ונעמי. העברנו את הזמן שם וראינו את השקיעה שהחליפה את צבעי השמיים לכתומים ואדומים על רקע אגם לקאר. שאולי ונעמי הקפיצו אותי בחזרה לקאמפינג שלי. הודתי להם מקרב לב ונפרדנו לדרכינו. נחתי מעט אחרי היום העמוס ויצאתי לאכול במרכז העיירה ארוחת ערב. ישבתי על ספסל ציבורי וכארבעה כלבי רחוב ישבו מסביבי והסתכלו עליי במבטים מסכנים שמנסים לגרום לי לפתח אמפתיה. לבסוף חזרתי אל הקאמפ והלכתי לישון. עליי לקום מוקדם מאוד ביום שלמחרת, שכן האוטובוס שהזמנתי אל העיירה פוקון שבצ׳ילה יוצא כבר בשש בבוקר.

Leave a Reply