הקרטרה אוסטרל בטרמפים – חלק א׳

Posted on February 19, 2020February 19, 2020by admin

התעוררתי מלא עוז ועיזוז להתחיל את מסעי על הקרטרה אוסטרל. כביש של כ-1200 ק״מ שנבנה בתקופת הדיקטטור פינושה, אשר מחבר את הכפרים והעיירות הנידחות בפטגוניה אל מרכז המדינה. הכביש נחשב לאחד היפים בעולם ותיירים רבים מגיעים רק כדי לנסוע אותו ולחוות את נופיו. אני אנסה את מזלי ואעשה את הדרך הזו בטרמפים. קיפלתי את האוהל וארזתי את כל הציוד לאחר ארוחת בוקר נחמדה. העובד הצ׳כי מהקמפינג סיפר לי שבהמשך הדרך ישנה מעבורת, ושישנן רק 4 מעבורות כאלו בכל יום. האנשים היוצאים מהעיירה לרוב יתזמנו את שעת יציאתם בהתאם למעבורות ולכן ישנם זמנים שבהם אין טעם לנסות לתפוס טרמפים. קיבלתי את ההמלצה ויצאתי להמתין ביציאה מהעיירה בהתאם למעבורת הראשונה. אני ממתין וממתין, מרים את ידי בנחמדות, מחייך לאנשים וכלום. נשאר לעמוד באותה נקודה במשך שעות. מתסכל מאוד. לאחר כמה שעות הצטרפו אליי שני טרמפיסטים נוספים שהלכו לנסות את מזלם ונתקעו גם הם. לא סתם אומרים שוייה אוהיגינס הוא המקום הקשה ביותר לטרמפים בכל הקרטרה, בשל הריחוק שלו וגודלו הקטן. אחרי שעבר זמן המעבורת השנייה הלכתי בחזרה מיואש לקמפינג וחיכיתי בסלון החמים. האמריקאים צחקו עליי. בערב שלפני הגיע אל הקמפינג גם סלובני מטורף שרכב את כל הדרך מסנטיאגו לכאן על אופניים, בדרכו דרומה לאושוואיה. זהו רק ניסוי הכלים שלו לפני המסע הבא מדרום אפריקה עד לביתו בחזרה בסלובניה. גם הוא דאג לצחוק היטב ממצבי העגום. התעודדתי רק מהעובדה שלמחרת יש אוטובוס שיוצא מוייה אוהיגינס לקוקריין ולכן במקרה הגרוע ביותר אסע בו מחר. לאחר ארוחת הצהריים חזרתי לעמוד בטרמפיאדה, גם הפעם ללא מזל. אשכרה נתקעתי ליום שלם. לבסוף הלכתי וקניתי כרטיס אוטובוס למחר. הכרטיס שלי היה בין האחרונים שנותרו, מזל. החלטתי לפנק את עצמי אחרי היום הנורא הזה ולישון היום במיטה במקום באוהל. כך גם לא אצטרך ארגן את כל חפציי בבוקר. אכלתי ארוחת ערב במסעדה צרפתית נחמדה שבעיירה ולאחר מכן המשכתי לערב סוער של שחמט ויין עם האמריקאים והסלובני. שיחקנו גרסה סלובנית, זוגית ומוזרה של שחמט שנגמרה רק בכך שבעלת הקמפינג/הוסטל גירשה אותנו לישון.
איזה כיף זה לישון במיטה אחרי כמה שבועות באוהל, פשוט עולם אחר. התעוררתי, לקחתי את חפציי והלכתי אל האוטובוס. הופתעתי כשגיליתי את גודלו הקטן. הייתי האחרון לעלות כך שלא נותר יותר מקום לזוז. צפוף מאוד לשעות הקרובות. התחלנו לנסוע צפונה. הדרך הייתה אמורה להיות יפה מאוד אם לא היינו נוסעים כמעט כל הזמן בתוך ערפל. הנסיעה הקופצנית על הכביש, שכמובן לא סלול, והראות הנמוכה גרמה לכולם להיכנס לחרופ מיטבי. לאחר כשעתיים וחצי הגענו אל המעבורת. המתנו מספר דקות עד שהעמיסו את כולם ואת כל המכוניות. ממש מילאו אותה עד אפס מקום, כך שיוכלו לדחוס כמה שיותר מכוניות. המעבורת היא חלק מהכביש ומופעלת ע״י ממשלת צ׳ילה. התיישבתי בחדר ההמתנה של המעבורת, אך כשראיתי שהוא הפך לצפוף ולא נוח העדפתי כבר ללכת ולעמוד בחוץ. דיברתי כל ההפלגה עם אן ופטריק וכמו כן עם זוג אוסטרלים שפגשתי שם. בצד השני של האגם היה מעגן קטן עם קיוסק. המשכנו בנסיעה עוד כשלוש שעות ולבסוף הצלחנו להגיע אל העיירה קוקריין. מקום שכבר ממבט ראשוני אפשר להבין שהרבה יותר מרכזי וגדול מוייה אוהיגינס. הסתובבתי בעיירה וראיתי את הכיכר המרכזית בה. גם כאן אווירה רגועה ושלווה. חנויות ומסעדות הקיפו את הכיכר המרכזית וברקע הרים גבוהים ומושלגים. מצאתי קמפינג מעולה במקום ופרסתי את האוהל שלי. את היום סיימתי בקניות ובהמבורגר מעולה לאחר שלא אכלתי כלום במהלך כל היום.
ביום שלמחרת החלטתי לצאת ולטייל בשמורה טמאנגו הצמודה לעיירה. השמורה היא חלק מתוך הפארק הלאומי פטגוניה העצום. נסעתי במונית אל הכניסה לשמורה וקיבלתי הנחיות לגביי המסלול. המסלול טיפס גבוה על ההר, לא הייתי מוכן לעלייה כזו, בעיקר בשל השמש והחום הרב שהיה באותו יום. עצרתי פעמים רבות לשתות ולנוח קצת. ככל שהעפלתי מעלה קיבלתי מראה יפה יותר על העמק, העיירה והנחל הכחול הזורם ביניהם. ההליכה עברה בתוך יער ובין פרחים ומדשאות ירוקות. בקצה העלייה הגעתי לרפיוג׳ גדול שהיה נראה נטוש ולא היה ניתן להיכנס לתוכו. ישבתי ליד כניסתו בצל ונהניתי לאכול את הסנדוויצ׳ים שלי. מקום מוזר ביותר, בית של ממש באמצע השמורה. המשכתי ללכת וכעת השביל קיבל ירידה מתונה לכיוון המשכו של הנחל והאגם שבקצהו. עצרתי בתצפית מרהיבה על העמק שלמטה ופשוט לא האמנתי למראה צבע המים. צבע שנראה לא אמיתי לחלוטין. כאילו שמישהו שפך צבע מאכל למים. איך זה הגיוני שהמים יכולים לקבל גוונים כאלו בכלל? המשכתי לרדת ולהתקרב למים המדהימים. ככל שמתקרבים הצבע רק נראה מטורף יותר ויותר. בסופו של דבר הגעתי לתצפית מהממת על האגם והנהר. בנקודת התצפית פתאום ראיתי שלט מוזר, הצ׳יליאנים חכמים ותלו שלטים במקומות שבהם יש מעט קליטה סלולארית. לאחר שנהנתי מהתצפית התחלתי לחזור לכיוון תחנת הריינג׳רים. עוד כחמישה קילומטרים נותרו עד לכניסה לשמורה ומשם עוד ארבעה לעיירה. הלכתי מהר, הגעתי לכניסה לשמורה בתוך כשעה ולקמפינג בעוד כחצי שעה לאחר מכן. תכננתי לצאת כבר באותו אחר הצהריים אל התחנה הבאה שלי בקרטרה, העיירה וייה ריו טרנקילו. לקחתי את כל חפציי מהקמפינג והלכתי כקילומטר אל היציאה מהעיירה. מיד כשהגעתי והתחלתי לתפוס טרמפים נזכרתי ששכחתי את המטען הנייד בקמפינג. אין ברירה, נאלצתי לחזור עם כל הציוד לקמפינג וכן בחזרה ליציאה מהעיירה. עמדתי במקום כארבעים דקות ולבסוף זה קרה, עצרו לי לטרמפ. הטרמפ קידם אותי כשלושים קילומטרים להמשך הדרך. לא היה אכפת לי שארד באמצע שומקום, העיקר שאתקרב ליעדי. באופן מוזר, במקומות הנידחים נראה שאנשים נוטים לעצור יותר, אולי מרחמים עליך שעומד לבד בשממה. כך, הטרמפ הוריד אותי בצומת דרכים שבה המכונית השנייה שעברה כבר עצרה לי. גם הטרמפ הזה לא הביא אותי עד לריו טרנקילו אך קידם אותי הרבה. דיברתי כל הדרך עם הנהג שעובד כשיפוצניק וחשמלאי בקוקריין. ירדתי מהטרמפ בעוד צומת דרכים, הפעם מרכזית. גם כעת, לאחר מספר דקות כבר עצר לי טרמפ נוסף. הפעם בינגו, הוא מגיע לריו טרנקילו. הנסיעה הייתה יפה מאוד, לצד חופיו של אגם חנראל קררה, השני בגודלו בדרום אמריקה. הגעתי כבר בשעות הערב המאוחרות לריו טרנקילו. מצאתי קאמפינג במהרה והקמתי את האוהל. למחרת תכננתי לצאת כבר על הבוקר לשייט אל מערות השיש שבקרבת מקום, ולמזלי לקמפינג היה דיל של שייט + לינה במחיר טוב. הקמפינג היה די מגעיל ומוזנח, אך בשביל לילה אחד זה בסדר.
בבוקר התעוררתי מוקדם וקיפלתי את הציוד שלי. חיכיתי בכניסה לקמפינג ליציאה אל הסיור בסירות אך התבשרנו שיש יותר מידי אנשים ושעלינו לחכות קצת. לבסוף הגיע תורנו. נשלחנו אל הרציף, קיבלנו חליפות הצלה ועלינו לסירה. במקום פגשתי את אור, ישראלי ממשגב שגם מטייל לבד. התחברנו בתוך שנייה ומאותו רגע אור הפך לשותף שלי למסע על הקרטרה. התחלנו לשוט בסירה המהירה והפתוחה בין הגלים הגבוהים. נתזי מים קפואים מילאו אותנו כל כמה שניות. כעבור כרבע שעה הגענו אל מערות השיש היפיפיות. המים והגלים שבאגם חצבו את סלעי השיש הגדולים ויצרו את המערות במשך אלפי שנים. הגענו עם הסירה הכי קרוב שאפשר ואפילו נכנסנו לכמה מהמערות. צבעי המים והשתקפות המים עליהם היו מדהימים. לשיש עצמו היה מרקם מוזר ומלא גומחות. צבעי השיש הרבים מול הקונטרסט של מי התכלת הם מראה בלתי נשכח. עברנו בין המערות השונות, ראינו מערה בצורה של ראש פיל, ראש כלב ואי משיש. בין לבין הצלתי את אור מלאבד את ראשו פחות או יותר. הסירה שלנו עברה בצמוד לקיר שיש משופע והוא לא שם לב שראשו עומד להתנגש בקיר, הסטתי את ראשו במהרה והצלתי אותו מהמכה. לאחר מכן חזרנו לריו טרנקילו. שוב שייט מהיר ונתזי מים קרים. כל כך נהננו מהגלים שלקראת סוף השייט צהלו כל הנוסעים בקריאות ״אוטרו ואס״ (עוד פעם). ירדנו לרציף והלכנו לקחת את חפצינו מהקמפינג. החלטנו לנסות ולתפוס טרמפים כעת אל התחנה הבאה במסעינו, היישוב סרו קסטיו. בזמן שחיכינו אור שם לב שישנו סוס הקשור לגדר, אשר נמצא שם כבר מהבוקר ללא אוכל או מים. הוא הלך לדבר על כך עם אחת השכנות שהתקשרה לבעל הסוס המעצבן. קיבלנו כצ׳ופר פלחי אבטיח מהשכנה הנחמדה. חיכינו במשך כשעתיים עד שלבסוף אור ראה צ׳יליאני שהוא הכיר מהקאמפ אשר היה לו מקום אחד פנוי. החלטנו להתפצל. אור נסע איתו ואני נשארתי לתפוס טרמפ נוסף. לאחר כמה דקות עבר במקום מיניבוס שעליו הגרמני הנחמד שפגשתי בקנדלריו ובוייה אוהיגינס. עליתי למיניבוס שהיה בתשלום זעום אך בנוחות מירבית. חלפנו על פני חלקים רבים בכביש שהיו תחת עבודות ולבסוף עלינו על דרך המלך שהייתה סלולה ומדהימה. הכביש והנוף מרהיב ביופיו, חולפים בכל עת על פני אגמים, יערות, נחלים וקרחונים. לאחר כשעתיים וחצי הגעתי לסרו קסטיו. לא היה לי מושג היכן אור נמצא ולכן סתם הלכתי להתמקם בקמפינג אקראי בתקווה שיהיה שם. הקמפינג היה מצוין ועל אף שאור לא היה שם החלטתי להישאר. פרסתי את האוהל, התמקמתי והלכתי לחקור את העיירה. הצלחתי ליצור קשר עם אור וקבענו להיפגש שוב מאוחר יותר. הלכתי לטוריסט אינפורמיישן וקיבלתי מפה לגבי המסלול של מחר, טיול יום אל התצפית על הלגונה והקרחון של הר סרו קסטיו. לאחר מכן נפגשתי עם אור, קנינו בירות וישבנו אצלו בקמפינג עם שני צ׳יליאנים נחמדים שלימדו אותנו סלנג צ׳יליאני. אור לומד ספרדית כבר מהארץ והגיע לרמה מאוד גבוהה וטובה, יש לי עוד לאן לשאוף. מאוד אהבתי שניהלנו את השיחה באנגלית ובספרדית בלי בעיות מיוחדות, כיף לדעת עוד שפה! נפרדנו וקבענו להיפגש בבוקר למחרת ולצאת ביחד אל המסלול לסרו קסטיו.