הומר, סוארד ושמורת קינאי פיורדס

Posted on June 29, 2019June 29, 2019by admin

את היום הזה התחלתי בארוחת בוקר נהדרת על שפת המים של אחד מאפיקיו של נהר הקינאי, שנקרא קוורץ קריק. אם הייתי נמצא שם עוד כמה שבועות, ככל הנראה שהייתי רואה סלמונים מקפצים במעלה הזרם. לא משנה, גם ככה המקום כיפי מאוד. פגשתי שם אדם מבוגר ממינסוטה שאשתו השאירה אותו שם לדוג בזמן שהיא הלכה לקניות. בדרך להומר חלפתי מספר פעמים לצד נהר הקינאי, הנחשב לאחד המקומות הטובים בעולם לדיג וספציפית לדיג סלמונים. באמת היו כמויות בלתי נתפסות של דייגים במי הנהר לכל אורכו ובכל נקודה בה הייתה גישה אליו. בערב שלפני שמעתי שישנה שריפה גדולה בהמשך כביש סטרלינג, בו אני מתכוון לנסוע היום. כמובן שלא ייחסתי לכך יותר מידי חשיבות. באמת לאחר כעשרים מייל השמיים התקדרו מעשן שנראה כמו ערפל סמיך מאוד. אטמתי את הרכב כמה שיכולתי ונאלצתי לנסוע דרך העשן. לא יאומן שבכלל מאפשרים לתנועה לעבור דרך הדבר הזה. נסיעה של כשלושים ק״מ בתוך עשן כאשר בקושי רואים עשרה מטר לפניך. הכל מסריח והעשן מצליח להיכנס לכל המקומות. בסופו של דבר יצאתי מהעשן והגעתי לעיר סולדוטנה, ממנה עשיתי אירוך בדרך והגעתי לעיר קינאי (העיר הגדולה ביותר בחצי האי). תכננתי רק לאכול שם צהריים ולהמשיך בדרכי, אך גיליתי שאני במרכז העיר העתיקה והחלטתי להסתובב קצת ולחקור. הסתבר שקינאי הייתה אחת מנקודות ההתיישבות הרוסיות באלסקה במאה ה-18 ושרידי היישוב הרוסי עדיין קיימים. במקום נמצאות שלוש כנסיות רוסיות מסורתיות ויפות. העיר קמה לתחייה בגדול בשנות ה-60 לאחר שנמצא נפט במפרץ. הסתובבתי שם במוזיאון נחמד ששימר בקתות עתיקות ממספר תקופות בדיוק כפי שהן היו. האוצר במוזיאון התלהב מזה שאני מישראל (וכנראה מזה שבכלל מישהו הגיע למוזיאון) ונתן לי במתנה סיכה ודגל של אלסקה. אכלתי ארוחת צהריים ויצאתי לדרכי לעיירה הומר. הדרך להומר היא לחופי מפרץ קוק כאשר בצידו השני של המפרץ ניתן היה לראות את הפסגות המושלגות של הרי הגעש בשמורת אגם קלארק. בדומה לואלדז, גם הומר ממוקמת במקום ציורי למדי בין פסגות מושלגות. זאת אחת מהסיבות שאמנים רבים הגיעו להומר ולהתחבר לשלווה ולטבע. המיוחד בהומר הוא לשון חול עצומה שנקראת ספיט, שנכנסת קילומטרים לתוך מי המפרץ, עליה ממוקם הנמל ומרבית הפעילות התיירותית. הספיט היא בעצם חלקה העליון של מורנה שנדחפה ע״י קרחון לפני אלפי שנים. החנתי את הרכב בקמפינג ממש בקצה של הספיט ויצאתי לסיבוב הליכה במקום. מקום מאוד יפה וציורי, בקתות צבעוניות וחנויות מכל הסוגים מוגבהים מעל קו החוף, כאשר הפסגות המושלגות מבצבצות ביניהן. יש שם הכל, אפילו תיאטרון שנמצא באמצע הספיט. ישבתי בפאב מגניב שכל פינה בו הייתה מכוסה בשטרות של דולר. שתיתי יותר מידי בירה והצלחתי לגרד את עצמי מהמיטה רק בעשר ביום שלמחרת. עזבתי את הספיט ונסעתי לעיר עצמה. עיר כל כך רגועה ויפה, אין פלא שהמוני אנשים מוצאים בה מפלט. הלכתי שם למרכז המבקרים שעוסק באיים המרוחקים של אלסקה (בעיקר באיים האלואיטים שמגיעים כמעט עד יפן). לאחר מכן עשיתי טיול רגלי לאורך החוף של העיירה והלכתי לאכול סלמון במסעדה מקומית ומצוינת בשם פאט אוליבס.בצהריים עזבתי את הומר היפה בדרכי ליעד הבא שלי – סוארד שממוקמת בצידו השני של חצי האי קינאי, לפתחה של שמורת הטבע קינאי פיורדס. נאלצתי לחזור את רוב הדרך באותו כביש ולחצות את השריפה פעם נוספת. הפעם הכביש היה סגור ונאלצתי לחכות כשעה וחצי לפני שהוא נפתח שוב. כשנסעתי בו הבנתי את הסיבה לכך, הלהבות הגיעו ממש עד הכביש וצוותי כיבוי עצומים נלחמו על מנת לאפשר את התנועה. היה ניתן ממש לראות את הלהבות שעדיין דלקו תוך כדי נסיעה. כשהגעתי לסוארד קיבלתי עוד מושג לגבי מימדי השריפה. סוארד נמצאת כחמישים מייל ממקום השריפה, אך בשל גודלה כל העיר והמפרץ עדיין מלאים בעשן. אין לכוחות הכיבוי יכולת לכבות את השריפה וגם אין בכוונתם לעשות כן. הם רק שומרים על כך שהדרכים ישארו פתוחות ושישובים לא יפגעו. ההערכה שלהם שהשריפה תבער עד אמצע אוגוסט (היום סוף יוני!!). רק ממחיש עד כמה הטבע פה פראי, ענקי ושומם. האזור בער בפעם האחרונה ב-1947 ולכן בעיני המקומיים זה טוב ויביא להתחדשות של המקום. לכל הדואגים – כל השריפה היא רק אזור פצפון בהשוואה למקום, יש כאן עוד המון המון עצים שלא נפגעו. הספקתי עוד לעשות סיבוב קצר ברגל בסוארד לפני שהלכתי לישון. כמו הומר, גם סוארד היא עיירת נמל עם אווירה מיוחדת. היא גדלה משמעותית במלחמת העולם השנייה כאשר הצי האמריקאי הקים כאן בסיס מבוצר ועצום. המים בנמל לא קופאים ולכן ניתן להשתמש בה כל השנה. מאז העיר נשארה מרכזית ובצדק. היא העיר היחידה בצידו המזרחי של חצי האי וקרובה יחסית לאנקורג׳. מלבד נמל גדול, סוארד מושכת המון תיירים בגלל על הפעילויות המוצעות בה. שייט לפיורדים, פעילויות קרח ואקסטרים ומסלולי הליכה ורכיבה רבים. ביום שלמחרת תכננתי לעשות קיאקים בלגונות הקרחונים. לא הזמנתי מראש ולכן ידעתי שאצטרך להגיע לחברות האטרקציות מוקדם בבוקר לפני שיצאו לדרך. קמתי מוקדם ובשבע כבר התייצבתי בדלת. היה לי מזל והצלחתי להידחק לקבוצה של חמישה בתור השישי. שטנו לקרחון שנקרא בר גליישר, הנמצא בתוך שמורת קינאי פיורדס. בדרך כלל אין גישה לקרחון הזה והדרך היחידה להגיע אליו היא עם מסוק. החברה שאיתה נסעתי היא היחידה שמסוגלת להגיע לשם מכיוון שיש לה סירה מיוחדת עם תחתית שטוחה ומנועים של אופנוע ים. כך שהיא יכולה לשוט במים רדודים מאוד. לאחר כשעה הפלגה הגענו ללגונה ועלינו לקיאקים. הקיאקים היו זוגיים ובן הזוג שלי לקיאק היה אמריקאי מניו יורק בשם מאט. היינו לבושים בחליפות יבשות, שבמקרה וחלילה נתהפך למי הקרח לא יקרה לנו כלום. שטנו לנו בקיאקים במשך כשעתיים בין הקרחונים העצומים שמשייטים להם במים. מחזה מרהיב! אחת לכמה זמן נשמע רעש אדיר ואחד הקרחונים נשבר והתהפך במים. רק אז רואים כמה הם גדולים באמת. רק עשרה אחוז מהם בולטים מחוץ למים. עצרנו לעצירת בראוניז ושוקו חם באחד החופים. לעיתים כשהשמש השתקפה בקרחונים הם נצנצו בגוון כחול עמוק מהפנט. קירות הקרחון שעדיין היו מחוברים אליו התנשאו לגובה של כחמישים עד מאה מטר מעל המים. חוויה של פעם בחיים, מומלצת ביותר. ההרגשה היא כמו להיות בסרט של נשיונל ג׳אוגרפיק. אכלתי צהריים בהמבורגריה מגניבה ביותר שנקראת רדס. הישיבה היא בתוך אוטובוס תלמידים אמריקאי וכל הנושא של המקום הוא כמו מגרש חנייה. בערב הלכתי לנסות לדוג לראשונה בטיול. הגעתי לחניון שנקרא ספרינג קריק, עליו המליץ לי מקומי. הגעתי לחניון של כלא שנמצא ליד וגורשתי ע״י שוטר. מצאתי את המקום והגעתי לשפת המים. לא היה חי מושג מה לעשות. על ההנפה הראשונה עפה לי המשקולת והקרס מהחוט ונותרתי חסר עונים. קיבלתי משקולת וקרס חדשים מילד בן 10 שדג כאן, אשר לימד אותי מה בדיוק לעשות. היה יפה מאוד לדוג לאורך המפרץ בצבעי השקיעה. די כיף ועכשיו אני מבין למה אנשים אוהבים את זה כל כך. לא תפסתי כלום חוץ מכמה עצות אך החוויה הייתה שווה את זה. הלכתי לישון באותו חניון על שפת המים. למחרת אמשיך לנסות לדוג (בכדי לדוג צריך רישיון שעולה כסף, והרישיון שקניתי תקף רק לשלושה ימים), אלך לאקווריום של סוארד ואסע בחזרה לאנקןרג׳.