הוארז

Posted on November 13, 2019November 13, 2019by admin

השינה באוטובוס לא הייתה טובה כמו שציפיתי, אך בכל זאת הצלחתי לגנוב כמה שעות טובות. הגענו להוארז. עיר ששונה בתכלית מלימה. חזרתי אל הבלאגן ברחובות. מטרמינל האוטובוס הלכתי אל ההוסטל שהזמנתי מראש. הגעתי אליו בשמונה בבוקר, כך שצ׳ק אין אי אפשר היה עדיין לעשות, אך השארתי בו את התיק הגדול ויצאתי להסתובב בעיר. הייתה לי משימה חשובה ליום הזה, למצוא סוכנות שתיקח אותי בעוד יומיים אל טרק הוואיוואש המפורסם. אכלתי בבית קפה פלצני ויצאתי לתור את הסוכנויות השונות. בדרך כלל התיירים נשארים ימים ארוכים בווארז לפני יציאה לטרקים גדולים בכדי להסתגל לגובה ויוצאים לטיולי יום ללגונות ומבצרים עתיקים באזור. אני החלטתי לא לבזבז זמן ולצאת לטרק תוך יומיים מאחר וכבר הכרתי את הגוף שלי מאקוודור וידעתי שאני מסתגל טוב לגבהים. ווארז נמצאת בצמוד לרכס קורדיירה בלנקה שאת פסגותיו הלבנות ניתן לראות בבירור מהעיר. התרוצצתי בין הסוכנויות השונות והעברתי את יומי בלנסות לאתר קבוצה. בכוונה רציתי לצאת עם קבוצה מעורבת המורכבת מאנשים מכל העולם, ולא רק ישראלים כמו בקבוצות רבות שיוצאות לטרק. איתרתי שתי סוכנויות טובות לאחר מאמצים קדחתניים, כאשר לאחת הייתה קבוצה ולשנייה לא. במהלך התרוצצויותיי פגשתי במקרה בדלת ההוסטל את אופיר, בחור שפגשתי לאחרונה באלסקה! מיד התחברנו שוב, ואף אופיר החליט שהוא רוצה להצטרף אליי לטרק. הכרתי גם קבוצת ישראלים שהיו ביחד עם אופיר בהוסטל, שאת אחת מהן אפילו פגשתי קודם במקרה בבית החולים בלימה. למרות כל מאמציי לנסות ולסגור את הטרק באותו יום לא הצלחתי, אך האמנתי בעצמי שאצליח למחרת. בערב נפגשנו כל הישראלים בהוסטל אחר והכנו המוני בלינצ׳סים לארוחת ערב עם פירות וממרחים. היה ערב מעולה וכיפי, פעם ראשונה אחרי הרבה זמן שישבתי עם ישראלים ודיברתי עברית. למחרת סגרתי טיול יום להתאקלמות לגובה, לאגם יפהפה שמכונה לגונה 69. דבר נפלא שאומר שעליי להתעורר בארבע וחצי ולצאת מהוסטל כבר בחמש בבוקר. בנוסף לכיף הזה, היה עליי לעבור חדר ללילה הבא, מה שאומר שעליי לקחת את כל חפצי החוצה מהחדר כבר בארבע וחצי בבוקר. כמובן ששכחתי את הסנדלים בחדר. יצאתי לדרך, אסף אותי ועוד תיירים רבים מההוסטל שלי מיניבוס עם מדריך ויצאנו לדרך לאחר איסוף מהוסטלים אחרים. נסענו צפונה במשך כארבע שעות ובדרך עצרנו לארוחת בוקר קלה באחד הכפרים הקטנים. ביקשתי למלא את השלוקר וכמובן שהפרואנים שפכו לתוכו מים רותחים. נאלצתי לקנות בקבוקי מים ולמלא אותו ידנית. המשכנו בדרך שהפכה לדרך עפר מצ׳וקמקת למדי. נכנסנו לשמורה ועצרנו לצד אגם בצבעי תורכיז יפייפיים. משם נסענו עוד דקות בודדות בים ההרים והמצוקים הענקיים עד לתחילת ההליכה. מדובר בעלייה מפרכת למדי של כאלף מטר עד ללגונה ששוכנת בגובה 4600 מטר. למרבית האנשים לוקח כשלוש וחצי שעות להגיע אליה, אך אני הרגשתי במיטבי וסיימתי את המסלול בשעה וארבעים וחמש דקות. דרך צרה ומפותלת שמעפילה על צידי ההרים ליד מפלים גבוהים. היה יום מושלם וכמעט ללא עננים. הלגונה מאוד מאוד מרשימה. מים תכולים, תורכיזיים מוקפים בהרים גבוהים ומהקרחונים שבהם יוצאים מפלים שנשפכים ללגונה. התיישבתי לצד המים ונחתי במשך שעתיים עד ששאר הקבוצה שלי הגיעה. נמנמתי והשתזפתי בשמש החמימה תוך התפעלות מהנוף המטורף. לבסוף הקבוצה הגיעה והתחלנו לרדת. בירידה הרגשתי שוב כל כך במיטבי. החלטתי לרדת מהר את הדרך ובחלקים מהדרך אפילו רצתי. עברתי את שבעת הקילומטרים בחזרה עם מוזיקה באוזניות והגעתי בחזרה לתחילת הדרך תוך שעה. התחברתי שם עם זוג גרמניות צעירות ודיברנו כל הדרך חזרה לווארז. תוך כדי הצלחתי להגיע לסיכום עם אחת החברות לגבי הטרק מחר וקבענו להיפגש כשאגיע בחזרה לווארז. אופיר הצטרף אליי והגענו לפגישה במשרדם. פגשנו את איבן, הבעלים של החברה שהסביר לנו את כל הפרטים וסיפר לנו אודות הקבוצה. החלטנו ללכת על זה וסגרנו איתו. טרק סובב וואיוואש קלאסי של שמונה ימים עם קבוצה של 13 אנשים שמתוכם רק חמישה ישראלים. איכשהו תמיד הכל מסתדר בסוף. אופיר ואני חזרנו מרוצים להוסטל לארגן את הציוד ולקנות שק שבו יסחבו החמורים את הציוד שלנו בטרק. בערב נפגשנו שוב עם הישראלים ויצאנו לאכול פיצה. אופיר ואני חזרנו להוסטל וסיימנו עם ההכנות האחרונות. מטורף שיוצאים למסע כבר למחרת בבוקר. הלכתי לישון מלא התרגשות לקראת הטרק האדיר הצפוי לי!