הדרך למקארטי

Posted on June 22, 2019June 22, 2019by admin

התחלתי את היום ברוגע. ארגנתי את הרכב ואכלתי ארוחת בוקר על שפת המים בחניון בהיינס. שלושה ימי נסיעה ארוכים לפני. תדלקתי ובדקתי לחץ אויר, שמן ומים באוטו. לבסוף יצאתי לדרך. מהיינס הדרך מתחילה לטפס ולעלות בגובה אל ההרים הסובבים אותה. עצרתי לאחר כחצי שעה בכפר האינדיאני קלוקוואן, שם ביקרתי במוזיאון די מאכזב אודות מורשת האינדיאנים שחיו באזור והכפר הספציפי הזה, שנהרס כבר פעמיים לחלוטין כתוצאה משיטפון וממפולת אדמה. במוזיאון היו פסלים ועמודי טוטם בני שלוש מאות שנים שנשמרו בקפידה במשך כל השנים הללו. הם גם נשמרו בקפידה שלא אצלם אותם חס וחלילה. עמודי הטוטם נבנו בכדי להנציח סיפורים שבטיים. חלקם סיפורים דתיים וחלקם סיפורים מחיי השבט. על הטוטם חרוטים וצבועים החלקים השונים מהסיפור. עזבתי את המוזיאון והמשכתי במעלה ההרים. מהר מאוד הגעתי לגבול עם קנדה ולבקרית גבול מאוד קפדנית ששאלה המון שאלות לפני שנתנה לי להמשיך. לאחר עוד מספר קילומטרים הגעתי לפאס. מעבר הרים בגובה של מעל 1000 מטר, הרבה מעל העצים. במעבר יש נוף יפה של כל הפסגות הסובבות, אך גם יש רוח קרה במיוחד. נשארתי בפסגה כמה דקות ואחרי שקפאתי המשכתי בדרכי. המשך הדרך עד לעיירה היינס ג׳נקשן נמצא במגמת ירידה עד לעמק שבצידו השני של המעבר. היינס ג׳נקשן, כשמה היא, יושבת על צומת הדרכים בין האלסקן הייווי ובין הדרך להיינס. היישוב נבנה לטובת הפועלים שבנו את הדרך אך נשאר מאוכלס ואף התפתח. עצרתי במרכז המבקרים וקיבלתי המלצה למסלול טיול נחמד בהמשך הדרך. לאחר מכן, אכלתי בפאב המקומי את ההמבורגר עם הנוף היפה ביותר שאכלתי והמשכתי בדרכי. מסלול ההליכה אותו תכננתי לעשות נקרא שיפ קריק והוא נמצא ממש בתחילתו של אגם קלואני, באזור הידוע בהיותו מפוצץ בדובי גריזלי. באמת מופיעים שלטי אזהרה בכל פינה בכביש ובכניסה למסלול. לבסוף, מאחר שהשעה כבר הייתה מאוחרת, הייתי לבד ובלי ציוד נגד דובים וכן מרכז המבקרים בתחילת השביל היה סגור החלטתי לוותר ולהמשיך בדרך. הגעתי לקמפינג לצד אגם קלואני שהיה תחת שיפוצים, ועל כן היה ללא מקלחת או כביסה. דברים שהיו הכרחיים לי אחרי שלושה לילות רצופים ללא קמפינג. המשכתי בדרך עוד כמאה ק״מ עד שהגעתי לקמפינג מסודר בביבר קריק הנמצא על הגבול של יוקון עם אלסקה.בבוקר הספקתי לעשות כביסה ולחדש את מלאי הבגדים שלי. מיד ביציאה לדרך חציתי את הגבול בחזרה לאלסקה והגעתי לשמורת טטלין. שמורה הנמצאת בעמק למרגלות הרי וורנגל המהווה צוואר בקבוק לנדידת ציפורים. צפיתי בסרטון קצר במרכז המבקרים וראיתי את הנוף היפה הנגלה על העמק. המשכתי בדרכי לכיוון העיירה טוק המהווה צומת דרכים ראשית באלסקה. הדרך לטוק הייתה משעממת למדי, התפתלה בתוך יערות כאשר מידי פעם הגיח הר, אגם או עמק מבעד לעצים. אכלתי צהריים בטוק והמשכתי בדרכי לכיוון היעד הסופי שלי להיום, היישוב צ׳יטינה. אמנם הדרך לצ׳יטינה מטוק קצרה יחסית, רק כ-150 ק״מ אך היא הייתה הדרך הנוראית ביותר בה נסעתי עד כה בטיול! עבודות בכביש בכל כמה מיילים, בורות וחלקי עפר בלי סוף. היו מספר פעמים לאורך הדרך בהם חשבתי לעצמי שזהו זה היה פנצ׳ר ודאי. לאחר עצירה קצרה ביישוב גלנאלן הצלחתי להגיע לצ׳יטינה מותש לחלוטין. מהיישוב צ׳יטינה יוצאת דרך מקארטי, שמובילה ליישוב מקארטי ולמכרה קניקוט המפורסם שנמצאים בלב שמורת וורנגל סנט אלייאס. דרך לא סלולה של 60 מייל שעליה שמעתי סיפורי אימים, בעיקר מצד הספר על אלסקה. עם הדרך הזאת אצטרך להתמודד מחר. הלכתי לישון בקמפינג מחוץ לצ׳יטינה בתחילת דרך מקארטי בחורש על שפת נהר קופר הענק. עצי קוטונווד השירו את פרחיהם הלבנים המזכירים פתיתי שלג וצבעו את האוויר והרצפה בלבן. רעש הנהר הגועש נשמע מבעד לעצים ורעש הטנדרים האמריקאים הענקיים שגררו עגלות עם סירות נהר גבר עליו. הכנתי ארוחת ערב בעזרת הבנזיניה בפעם הראשונה בטיול, שהייתה הצלחה מסחררת. בבוקר התארגנתי בזריזות וחזרתי לצ׳יטינה למלא דלק ולוודא בפעם האחרונה עם הריינג׳ר של השמורה שאכן אפשרי לנסוע את הדרך למקארטי. הריינג׳ר צחק, ראה את הרכב שלי, הרגיע אותי ואף נתן לי דיסק המסביר את הנופים השונים אותם עוברים לאורך הדרך. חבל שאין לי אפשרות לשמוע דיסקים ברכב. לקחתי נשימה עמוקה ויצאתי לדרך. הקילומטרים הראשונים ממש לא היו נוראים ואף סלולים בחלק גדול מהם. מהדרך אפשר היה לראות בבירור את שני רכסי ההרים הגדולים אליהם אני נכנס, רכס צ׳וגש מדרום ורכס וורנגל מצפון וממזרח. חלפתי על פני נופים מרשימים של נהרות והגעתי לגשר המפורסם שבדרך. גשר מתכת עתיק בגובה של כ-100 מטרים מעל הנהר. הגשר נבנה לרכבת בכלל בשנת 1910 בכדי להעביר את הנחושת ממכרה קניקוט לעיירת הנמל קורדובה, אך עבר שיפוץ וכיום משמש כלי רכב. כשהגעתי לגשר בוצעו עליו עבודות שיפוץ ונאמר לי שאאלץ לחכות כשעה. מיקום העצירה היה מושלם שכן יכולתי לרדת ולבחון מקרוב את הגשר המדהים. לבסוף התחדשה התנועה ועברתי את הגשר. מרבית הקילומטרים מהגשר ואילך עברו חלק מאוד כאשר רק כעשרה מייל לפני מקארטי התחילו בורות רציניים. לאחד מהם לא שמתי לב ונאלצתי לפנות בחדות על מנת להתחמק ממנו, דבר שהוביל להחלקה של האוטו. למזלי הצלחתי להשתלט על ההחלקה וביצעתי דריפט רציני כמו מקצוען. אני בטוח שהרכב שהיה מאחורי התרשם מאוד. האוטו שרד את כל הנסיעה מסיאטל, אז מה זה בשבילו עוד כמה בורות. ההונדה הקטנה ואני שרדנו את הדרך בהצלחה ובלי אף פנצ׳ר! הגעתי לכניסה ליישוב מקארטי, ממנו לא ניתן להמשיך עוד ברכב. החנתי את הרכב והמשכתי את המסע ברגל.