הדרך לאלסקה… בריטיש קולומביה ויוקון

Posted on June 11, 2019June 18, 2019by admin

זהו זה, יום הנסיעה הגיע! התחלתי את היום בתענוג הגדול של לסדר ביטוח לאוטו (שאותו לא הצלחתי לעשות אתמול) ולהכניס ולארגן הכל בתוך הרכב. ההתארגנות והתמהמהות לקחו זמן ועד שיצאתי לדרכי השעה כבר הייתה 12 בצהריים. היעד שהגדרתי לעצמי ליום זה הוא העיר פרינס ג׳ורג׳ שבבריטיש קולומביה, מרחק של 900 ק״מ מסיאטל. כבר בתחילת הדרך הבנתי שאצטרך לשנות יעד שכן זה לא היה ריאלי לאותו יום. עצרתי לתדלק ולמלא את ג׳ריקן החירום שלי והמשכתי צפונה. עצרתי בעיירה סומאס שעל הגבול בין וושינגטון לבריטיש קולומביה בקנדה והלכתי לאכול שם בהמבורגריה שנקראת בוב׳ס את אחד ההמבורגרים המושחתים שאכלתי בחיי (שהיה כל כך גדול שגם הספיק לי לארוחת ערב). לאחר מכן עברתי את הגבול והתחלתי בנסיעה הארוכה צפונה. זאת הייתה הפעם הראשונה שנחשפתי למרחבים העצומים של קנדה. למרות כל הטיולים והמקומות שבהם הייתי עד כה, המרחקים הללו פשוט בלתי נתפסים ובעיקר כישראלי. עוברים עשרות קילומטרים של יערות, מפלים, הרים ונהרות ופשוט לא רואים זכר להימצאות האדם (וכל זה הולך להתגמד לעומת כביש 37 אותו אעבור בעוד יומיים). עליתי על כביש מס 1 המוביל צפונה לפרינס ג׳ורג׳, העיר הגדולה הצפונית ביותר בבריטיש קולומביה, כאשר צפונה ממנה באמת אין כלום חוץ מדובים ואיילים. הדרך מתפתלת תחילה בין הרי הרוקיז ומגלה נופים שפשוט אי אפשר להתעלם מהם. אחת לכמה עשרות קילומטרים ישנה נקודת התיישבות קטנה של כמה בתים. מזג האוויר מכאן וצפונה מאוד משונה. השמיים יכולים להיות כחולים ובהירים, כאשר ענן אחד מקומי יכול לפתע להמטיר גשם וברד עוצמתיים בלי אזהרה. כך, כשהשמיים כחולים לגמרי פתאום מתחילים גשמים חזקים. לאחר כ-300 ק״מ עצרתי בקמפינג בעיירה בשם קאצ׳ קריק אשר נמצאת פחות או יותר באמצע הדרך של כביש 1 לפרינס ג׳ורג׳. הישוב נמצא במעין מדבר בצל הרים ומאופיין במדשאות ענק המשתראות על ההרים עד קצה הראייה. הקמפינג היה מסודר מאוד ומלא הקראוונים אמריקאים ענקיים שכבר היו מוכנים לשינה. זאת הייתה הפעם הראשונה בה הכנתי את הרכב שלי לשינה. פתחתי את המיטה ופרסתי את המזרון והכל עבר בהצלחה. בימים הבאים כבר אלמד לעשות הכל באופן הרבה יותר יעיל. התעוררתי בבוקר, אירגנתי את הרכב, מילאתי דלק ואכלתי ארוחת בוקר בקאצ׳ קריק. הרבה קילומטרים היו לפני. הפעם, בשונה מהיום הקודם, הדרך הייתה מישורית בהרבה ופשוט התפתלה בין יערות עד של עצים מחטניים ירוקים. גם כאן הדרך הייתה ריקה מאוד מהתיישבות, כאשר אחת לכמה קילומטרים היה בית של מישהו, שלעיתים הפך לכמה בתים והציע שירותים לעוברים ושבים בדרך. אותם בתים, נקראו על שם המייל שהם נמצאים בו בדרך, כך לדוגמא הבית במייל ה-150, הבית במייל ה- 200 וכו׳.
בשעות אחר הצהריים הגעתי לפרינס ג׳ורג׳. עיר גדולה בה גרים כמאה אלף איש. הסתובבתי קצת בעיר והבנתי שאין בה כלום חוץ מהמון תיירים הודים שהגיעו אליה לכנס כלשהו לא ברור. קניתי לי טוסט לארוחת צהריים וביקרתי בטוריסט אינפורמיישן כדי להבין היכן כדי לי להעביר את הלילה בהמשך הדרך. לפני שעזבתי את פרינס ג׳ורג׳ קניתי בוולמארט המקומי קרטונים ושמיכה שיאפשרו לי להחשיך את הרכב בלילה והתחלתי בנסיעה. עליתי על כביש 16 שאורכו כ-700 ק״מ עד לעיירה פרינס רופרט הנמצאת על חוף האוקיינוס השקט. היעד שלי היה כביש 37 המפורסם, אשר אמור לקחת אותי צפונה כל הדרך עד ליוקון ומתפצל מכביש 16 לקראת סופו. את הלילה העברתי בנקודת עצירה לאורך הכביש, ליד מקום הנקרא ברנס לייק. שהו איתי במקום עוד זוג אמריקאים שישנו בקראוון הענקי שלהם. כל הלילה נשמעים רחשים של משאיות חולפות בכביש ובעלי חיים.

בבוקר קמתי מוקדם, ארגנתי את הרכב ויצאתי להמשך כביש 16. עצרתי לאכול ארוחת בוקר בעיירה חמודה מאוד בשם סמיט׳רס, היושבת בין הרים והנוף ממנה מדהים. ממנה המשכתי עוד כמאה ק״מ עד לתחילתו של כביש 37 המפחיד.
כביש 37 מוביל במשך 750 ק״מ של כלום עד ליוקון, ומתחבר לאלסקה הייווי, הכביש הראשי של יוקון, המחבר אותה ישירות לפיירבנקס שבאלסקה. לאורך הכביש אין נקודות יישוב כמעט בכלל, אין קליטה ואין משהו שיזכיר את קיומו של האדם. תדלקתי לפני הכביש, לקחתי נשימה עמוקה ויצאתי לדרך- להיתקע שם זה לא בדיוק הדבר האידאלי לעשות. הכביש היה במצב טוב מאוד יחסית למקום כלכך שכוח אל ואפשר נסיעה חלקה ללא עיכובים. הדרך הייתה מלאה בחיות, כאשר רק בשעה הראשונה לנסיעה כבר ראיתי שלושה דובים שחורים שליקטו פירות לצד הדרך ונבהלו כאשר הרכב התקרב אליהם. הדרך התפתלה דרך נוף בראשיתי לחלוטין, שהאדם לא הפריע לו כלל- יערות, אגמים ופסגות מושלגות שכל אחד מהם הוא פוסטר לתלייה בחדר. עצרתי מספר פעמים לתדלק בתחנות דלק מאולתרות לצד הדרך ולאכול צהריים בכפר אינדיאני מקומי שנקרא איסקוט. ולבסוף, לאחר המון שעות נסיעה וכ-1100 ק״מ שעברתי באותו יום, עברתי את הגבול ליוקון והגעתי לאלסקן הייווי, נפעם מיופיו של כביש 37.
החנתי את הרכב בקמפינג במרכז עיירה קטנה בשם ווטסון לייק. על אף שהגעתי לקמפינג בעשר וחצי בלילה, לא הייתה לי בעיה לבשל וללכת להתקלח, שכן המקום כל כך צפוני שיש אור עד כמעט אחת בלילה.
בבוקר הלכתי לאטרקציה בה ווטסון לייק מפורסמת- יער השלטים. מדובר על אזור עצום שמלא באלפי שלטים מכל המקומות ומכל הסוגים. זו חוויה רק להסתובב ביער ולראות מאיפה כל אחד מהם. כמובן שהוספתי שלט משלי- מדבקה של אפל ועליה שמי והתאריך.
לאחר מכן התחלתי בנסיעה על האלסקן הייווי לכיוון ווייטהורס, בירת טריטוריית יוקון. באופן מפתיע, מצב הדרך הזו היה הרבה יותר רע מהדרכים שעברתי עד כה, כולל פעמיים שהייתי צריך לחכות ולהמתין זמן רב בשל עבודות בכביש. גם הדרך הזו יפה מאוד ומובילה בין יערות, נהרות ועמקי יו קרחוניים. אחר הצהריים הגעתי לווייטהורס והחנתי את הרכב בקמפינג המקומי. היום החלטתי לגוון ולישון באוהל ולא ברכב. הקמתי את האוהל, העברתי אליו את כל הציוד, התקלחתי ויצאתי אל העיר. העיר יפהפיה ושוכנת על גדת נהר היוקון שהיה מאוד מרכזי בזמן הבהלה לזהב להגיע לפנים היבשת. כיום וויטהורס היא העיר הגדולה ביותר באזור ומהווה מרכז אספקה לכל נקודות ההתיישבות ביוקון ובטריטוריות הצפון מערביות בקנדה. טיילתי לאורך הטיילת של העיר המשתרעת על גדות הנהר והתיישבתי בפאב לראות ביחד עם עוד המוני קנדים את המשחק החמישי של גמר ה-NBA בו טורונטו הפסידה לגולדן סטייט לאכזבתם הרבה של המבלים. אכלתי פיצה, שתיתי בירה וחזרתי לאוהל שלי לאחר יום נהדר. מחר אטייל קצת במוזיאונים שיש לעיר להציע ואסע את שארית הדרך שנותרה לי עד לסקגווי שבאלסקה!