ג׳ונו ושמורת גליישר ביי

Posted on June 15, 2019June 18, 2019by admin

הצלחתי, אף אחד לא גירש אותי במהלך הלילה מהחנייה של המוזיאון. בבוקר אנשים נראו מופתעים מאוד לראות אותי יוצא מהרכב. ארזתי את כל החפצים, סידרתי את האוטו ונסעתי במהרה לרציף המעבורות. ניגשתי לקנות את הכרטיס אך האישה בדלפק אמרה שלא, הם כבר התחילו בהעמסת המעבורת ולכן אני לא יכול לעלות עליה, ושעליי לעלות על זאת שבערב. אלו החוקים. לא ויתרתי והתחננתי לנפשי עד שלבסוף ניצחתי את ה״רולס אנד רגיוליישנס״ האמריקאי והיא נתנה לי לעלות למעברות. המעבורת ענקית ויכולה להכיל כ-100 מכוניות בו זמנית. המעבורת תוכננה לצאת מסקגווי ב-9 בבוקר, לעצור בדרך בהיינס ולהגיע לג׳ונו ב-1630. שייט ארוך. המעבורת יצאה לדרך והתחילה לשוט בתוך הפיורד המטורף, מצוקים, יערות ומפלים משני הצדדים, שמדי כמה זמן מתקרבים ומתרחקים מהמעבורת. עצרנו בהיינס להעמיס עוד אנשים ומכוניות והמשכנו בדרך. במהלך השייט פגשתי את ויקטוריה, בחורה צעירה בערך בגילי שגרה בהיינס ונוסעת לחתונה של חברתה בג׳ונו. ויקטוריה מגיעה מבית נוצרי הדוק, היא השלישית מבין 10 אחים. היא וכל אחיה למדו בבית בכדי שיוכלו לעזור בעבודה ובבית. הם מגדלים וצדים את מרבית האוכל שלהם בעצמם. הקהילה בהיינס מאוד מגובשת ומאוחדת, ולמרות שהיינס היא אחד המקומות היפים ביותר באזור, התושבים מתנגדים בתוקף לספינות קרוזים שיפרקו בה תיירים וימסחרו אותה. מדהים היה לשמוע על החיים של התושבים שחיים בעיירות הקטנות כאן. הספקנו גם לראות דולפינים שתפסו טרמפ על הגלים של המעבורת בדרך לג׳ונו.הגענו לג׳ונו ונפרדתי מויקטוריה, אותה אפגוש כנראה שוב כשאגיע להיינס. ירדתי עם הרכב מהמעבורת להפתעה מוחלטת. ציפיתי להגיע למקום קטן, מעט מכוניות וכבישים. בפועל יצאתי מהמעבורת לעיר בירה אמריקאית לכל דבר ועניין. רמזורים, פקקים, מכוניות ואנשים לכל עבר. בחיים לא הייתי מנחש שמרכז כל כך משמעותי יכול להיות מנותק משאר העולם ושכל מה שרואים כאן הגיע במעבורת. התחלתי לנסוע למרכז העיר. לא סתם אומרים על ג׳ונו שהיא הבירה היפה בעולם. ג׳ונו נמצאת על שפת פיורד כאשר משני צידיה מתנשאים הרים גבוהים ומושלגים. מהעיר ניתן לראות בבירור את קרחון מנדלהול שמשתפל כמו נהר מאחד ההרים. ספינות הקרוזים הענקיות שעגנו לצד המזח בישרו את הגעתי למרכז העיר. בדומה לסקגווי, גם כאן נחילים של תיירים מספינות הקרוזים פושטים על הרחובות, אולם בשונה מסקגווי, נבלעים יחסית בין כל החנויות והרחובות. העיר עצמה מטופחת ושמורה מאוד. גם היא בנויה מבתי עץ בסגנון עתיק שנותנים לה אווירה מיוחדת. עשיתי סיבוב קצר במרכז העיר והתרשמתי מהחנויות, מהרחובות ומהאנשים. חוויה קצת מוזרה לראות בירה אמריקאית מונחת באמצע פיורד נורבגי. לאחר שיטוט ממושך בעיר החלטתי לנסוע לקרחון מנדלהול ולהתרשם ממנו. הגעתי לחניון שלצד הקרחון והתארגנתי להליכה, שם חיכתה לי הפתעה. דוב שחור אחד החליט שהוא בעצם דוב קואלה, טיפס על עץ גבוה ממש לצד החניון והתחיל לאכול את העלים והענפים בצמרת. המחזה ההזוי משך אליו את כל התיירים שהיו באזור ואת הריינג׳רים שלא ידעו מה לעשות בנידון. לאחר התרשמות ארוכה מהדוב התחלתי ללכת לכיוון הקרחון, עצרתי בנקודת תצפית ולאחר מכן המשכתי עד למפל שנמצא ממש מתחת לקרחון. מראות מדהימים שפשוט אין מה לעשות חוץ מלשפשף את העיניים ולחרוט בזיכרון. כשסיימתי בקרחון כבר היה מאוחר. בשונה מוויטהורס, ג׳ונו נמצאת בין הרים ולכן נהיה חשוך מוקדם יותר, כאשר השמש נעלמת מאחורי ההרים. אכלתי בסבווי סנדוויץ זריז וחזרתי למרכז ג׳ונו לחפש מקום לישון. מהר מאוד הבנתי שלמרות שאני בבירה היפה בעולם באלסקה, גם לג׳ונו יש את התחלואות של כל עיר גדולה ובלילה מסתובבים בה טיפוסים פחות סימפטיים. חזרתי לרכב והחלטתי למצוא מקום יותר שליו. עברתי לצידו השני של הפיורד והגעתי לעיירה קטנה בשם דגלס המשקיפה על ג׳ונו, שם העברתי את הלילה בחניון המעגן שלה. התעוררתי בבוקר במעגן השליו. את היום תכננתי להעביר בג׳ונו ובערב לטוס ליישוב גוסטבוס שנמצא בכניסה לשמורת גליישר ביי. קיבלתי עצה מויקטוריה לנסות חברת תעופה מקומית וקטנה בשם האריס אייר שמשמשת את תושבי האזור המקומיים. נסעתי לשדה התעופה, מצאתי את משרדי החברה ובאמת הצלחתי לקנות כרטיס לטיסה בשעות אחרי צהריים לגוסטבוס. זו הייתה הפעם הראשונה בחיי ששאלו אותי כמה אני שוקל בכדי לדעת האם אפשר להעלות אותי כאדם השמיני למטוס. מזל שאני רזה. חזרתי לג׳ונו והחלטתי לצאת למסלול הליכה שעולה להר רוברט המשקיף על העיר. מרבית התיירים עולים לשם ברכבל שיוצא מהעיר ונפרדים ממחיר מופקע של דולרים. המסלול תלול מאוד ועולה כ-600 מטר עד לתחנת הרכבל. ככל שמטפסים הצמחייה משתנה והופכת מיער גשם בצבעי ירוק בהיר ליער מחטני בצבעי ירוק כהה ולבסוף לצמחייה נמוכה כשעוברים את קו העצים. כל האזור מלא בדובים ולכן פעלתי כמו שמלמדים- השמעתי קולות, דיברתי אל הדובים והראתי נוכחות בשביל. דבר שמאוד הצחיק אמריקאים שפגשתי בשביל, שפשוט סוחבים ספיי פלפל נגד דובים איתם. בטר סייף דן סורי…הגעתי לפסגה לאחר כשעה וחצי הליכה ועשיתי מסלול קצר על הפסגה, ממנו יש מראה מצוין על העיר. אכלתי צהריים בתחנת הרכבל, דבר שסיפק לי כרטיס ירידה עם הרכבל, וחזרתי לרכב בכדי לנסוע לשדה התעופה.העלייה למטוס מתבצעת בלי בידוק ובלי המתנה, ישר למטוס. אין דיילים ואין צוות, רק טייס. כל הנוסעים והטייס הכירו אחד את השני והתפלאו מה פתאום תייר כמוני עולה למטוס שלהם. המטוס פיצפון עם שני פרופלורים. אני בתור האדם השמיני קיבלתי את המושב ״הגרוע״ ליד הטייס, מוקף במתגים ושעונים. תדריך קצר מהטייס והמראנו. הטיסה הייתה חוויה שלא אשכח בחיים. נוף מהפנט מכל חלון, טיסה קופצנית וכיפית כאשר אני רואה כל מה שהטייס עושה. הלוואי שכל טיסה תהיה כזו. לאחר כחצי שעה נחתנו בגוסטבוס. פה התברר לי גודל הברוך שהכנסתי את עצמי אליו. היישוב הוא באמת קטן ומבודד- כ400 איש בסך הכל והכניסה לשמורה נמצאת כ15 ק״מ מהיישוב. לא היה לי מלון מוזמן או מושג לאן אני הולך. הסתבר שלא סתם המקומיים הופתעו לראות אותי על הטיסה. בדרך כלל התיירים שבאים, מגיעים במטוסים גדולים ונלקחים ישירות באוטובוסים ללודג׳ שבשמורה. זוג מקומיים מבוגרים, ארני ובקי הבין את הטעות שלי ונתן לי טרמפ לשמורה. פה גיליתי את גודל הברוך 2. הלודג׳ והשייט שתכננתי לעשות מחר הרבה מעל לרמת הטיול שלי. לא נותר לי הרבה מה לעשות, חיים פעם אחת. שילמתי את המחיר וחייתי כמו מלך ללילה אחד. הלודג׳ ממוקם בתוך השמורה על שפת מפרץ ברטרנד. החדרים הם בקתות מפוארות הפזורות בתוך היער ומחוברות בשביל עץ מוגבה ומואר. הנוף מהבקתה הוא של יער גשם עבות וגדול. התקלחתי לראשונה לאחר שני לילות של שינה ברכב ואכלתי סלמון מקומי לארוחת ערב. חזרתי לחדר והלכתי לישון מוקדם, השייט של מחר לשמורה יוצא בשבע בבוקר. התעוררתי בבוקר נרגש מהשייט, שאמור להיות אחד הדברים היפים בכל הטיול. הלכתי למפרץ ועליתי על קטאמרן גדולה של רשות שמורות הטבע האמריקאי. על הקטאמארן היו עוד כ-50 איש, 3 אנשי צוות, קפטן וריינג׳רית שהדריכה את המסע. השייט היה אמור לקחת 8 שעות, בו נשוט ממש עד הקרחונים שבקצה הפיורדים בשמורה. כבר מהרגע הראשון מתחילים להבחין בבעלי חיים בכמויות אדירות. לוויתני המפבק, לוטרות, פאפינים, כלבי ואריות ים, עזי הרים ועוד. עצרנו בדרך בנקודות מיוחדות בהם הקפטן והריינג׳רית ידעו שיש ריכוזים של בעלי חיים. ככל שהתקדמנו נכנסנו לפיורדים צרים ודרמטיים יותר ויותר. ההרים נצבעו בלבן ומצוקים אדירים התחילו להופיע לפנינו. לאחר כחמש וחצי שעות הגענו ליעדנו, מפרץ טאר שבו נמצאים הקרחון הגרנד פסיפי וקרחון מרג׳רי שלא הפסיק להפיל חתיכות קרח למים. מיד כשהגענו לשם, דברים מוזרים התחילו להתרחש. אנשי הצוות נקראו לשיחה אצל הקפטן וכך גם הריינג׳רית. כל הנוסעים התבקשו לעלות ולהישאר על הסיפון העליון. נקלענו למצב חירום אמיתי. זוג שעשה טיול עם קיאקים בשמורה נתקל בדוב גריזלי גדול וסקרן שהתחיל לעקוב אחריהם ולהשמיד את הציוד שלהם בחיפוש אחר אוכל. זו הייתה משימת חילוץ. אחד מאנשי הצוות ירד למים בקיאק וחתר במהירות לחוף על מנת לעזור לזוג לקחת את הציוד שנותר להם. בזמן ההתארגנות על החוף פתאום הגיח הגריזלי במרחק של כמה מאות מטרים מהם והתחיל ללכת לכיוונם. למרבה המזל, הזוג ואיש הצוות הספיקו לעלות לקיאקים ולחזור לספינה לפני שהדוב הגיע אליהם. מהציוד שהם הצליחו לקחת לספינה היה אפשר לראות מזרון ואוהל קרועים. התאוששנו במשך דקות ארוכות מהחוויה המטלטלת (ובעיר אנשי הצוות והזוג שניצל) ולבסוף המשכנו בהפלגה לגולת הכותרת – פיורד שנקרא תעלת ג׳ון הופקינס וקרחון ג׳ון הופקינס. לא ניתן היה להיכנס אליהם כמו למפרץ טאר מכיוון שהם אזור סגור לרביית כלבי ים. עם זאת, למרות המרחק מהקרחון שבו היינו אפשר היה לראות את הגודל והעוצמה של המקום. מדובר בקרקס קרחוני המקיף את הספינה ומתנשא כקילומטר מעל המים כאשר פסגותיו לבנות ובין ההרים משתפלים קרחונים למים. עוצר נשימה. משם התחלנו לחזור לכיוון גוסטבוס והכניסה לשמורה. שלא כמנהג האמריקאים הגענו בכחצי שעה איחור בשל החילוץ.
הפעם הייתי מסודר כמו תייר נורמאלי ומהלודג׳ כבר חיכה שאטל לשדה התעופה ומטוס 737 עליו חזרתי לג׳ונו עם כל התיירים. מיד הלכתי לקנות כרטיס למעבורת מחר להיינס שיוצאת ב-7 בבוקר ופיצה לארוחת ערב אותה אכלתי בשולחן קמפינג לשפת המים של הפיורד. היומיים בגליישר ביי היו בלתי נשכחים!מהימים האחרונים למדתי שלושה לקחים:

לא כל מה שכתוב בספר קדוש וכנראה שהרבה מהדברים לא מתאימים למטייל כמוני. צריך לבדוק ולדעת יותר טוב מראש.
צריך לזרום ולשמור על ראש פתוח ולא משנה מה קורה, גם אם נתקעים. בסוף הכל מסתדר.
דובים זה לא בדיחה (בעיקר לא גריזלי). צריך להיזהר.