ג’אנגג’יאג’יה והר טיינמן

Posted on August 22, 2019August 23, 2019by admin

נחתנו בארץ אווטאר. העיר ג׳אנגג׳יאג׳יה בת 300 אלף התושבים היא עיירה קטנה בפרובינציית חונאן המונה כ- 65 מיליון תושבים בלבד. הפרובינציה נידחת למדי וידועה בסין רק ובעיקר משום שמר מאו דזה דונג נולד בה. בשנים האחרונות ומאז הסרט אווטאר העיירה ושמורת הטבע המדהימה שמסביבה הפכו למוקד משיכה ענקי בעיקר לתיירות סינית אך גם להרבה מערביים.
הגענו בלילה לשדה התעופה, פגשנו את בטי המדריכה שלנו ונסענו כשלושת רבעי שעה למלון בעיירונת הקטנה בשם וולינגיואן הנמצאת לצד שמורת הטבע עם עמודי האבן הגדולים.
למחרת התעוררנו והלכנו לארוחת בוקר מוזרה במלון. מגוון מאכלים שאנחנו לא רגילים אליהם, שהובילו לתלונות רבות מצד חלקנו. לפני שיצאנו ראינו בצד הדרך אישה שעורפת לקרפדות את הראש בסגנון דאעש, פושטת את העור שלהן ומוכרת כבשר משובח. הגענו לשמורת היער וולינגיואן שמיוחדת בכך שיש בה מאות עמודי אבן חול קשה ענקיים, שהבלייה הותירה כפסלים ענקיים בשטח. מיד כשהגענו חלפנו על פני פגודות עץ יפות ונתקלנו באופן מידי בתורים של מיליארד סינים לפחות. בעודנו ממתינים למדריכה שתביא את הכרטיסים עמדנו בלובי גדול שכולו היה מלא עד אפס מקום בסינים רעשניים שצילמו סלפיים בכמויות מסחריות ומדריכים שצווחו דרך מדונות גדולות. תענוג. המדריכה חזרה, התחלנו ללכת ומיד נתקלנו בתור נוסף אל האוטובוסים שעולים לשמורה. התורים מחולקים למכלאות כאשר בכל פעם משחררים מכלאה אחת לאוטובוסים. ברגע שנפתח השער מתחיל המירוץ הגדול אל האוטובוס שכולל דחיפות, קללות ותפיסת מקומות. המירוץ ללא הגבלת גיל, זקנים וילדים נרמסים בכיף. יאמר לזכותם של הסינים שהם מתורגלים בכמויות האנשים האלו ושולחים כמויות אוטובוסים פסיכיות למקום. נסענו כרבע שעה והגענו לבסיס הרכבל שעולה לפסגת אחד ההרים. רכבל מדהים ביופיו שעובר בין העמודים הגדולים ומציג לראשונה לאן הכנסנו את עצמנו. עברנו בין נקודות תצפית מרהיבות ובין עשרות אלפי סינים שביקרו במקום. באנו בחופש הגדול שלהם, איזו טעות. בשונה מארה״ב הטבע בשמורה ממש לא מעניין את הסינים. הם מנצלים את המקום שמושך אליו תיירים רבים בשביל למכור כמויות אוכל ושטויות. לדוגמא, על ראש ההר נמצא סניף מקדונלדס ענק, קנטאקי פריד צ׳יקן ואלפי דוכני אוכל ופיצ׳יפקעס. בין תור לתור גם התחיל לרדת גשם זלעפות שהרטיב כהוגן את כולם. בין עמודי האבן ראינו את העמוד שנראה כמו אישה שמחזיקה פרחים, את הגשר הטבעי שנוצר בין שני עמודים ואת העמוד שזכה לשם הללויה כמו בסרט. מדובר על מצוקים של מאות מטרים, מחזה באמת מרהיב ולא מהעולם הזה. בין העמודים שורר יער ירוק ועבות שמוסיף עוד קסם לאווירה. השמורה ידועה גם בעושר הצמחייה שלה, הכולל כ-3000 מיני צמחים שונים, ורק להשוואה בבריטניה כולה יש רק 1400. לסיום הבילוי בפארק הלכנו אל המעלית החיצונית הגבוהה בעולם היורדת 326 מטר על שפת צוק ומוציאה את המבקרים מחוץ לשמורה. מרוב סינים שהוכנסו למעלית בקושי הצלחנו לראות את הנוף ממנה. הגענו למטה ונסענו בחזרה אל הכניסה לשמורה. מכאן נסענו אל האטרקציה השנייה של היום, גשר הזכוכית הגדול בעולם. גשר שנחנך ב-2017 מעל הגרנד קניון של ג׳אנגג׳יאג׳יה, ועוצב ע״י אדריכל ישראלי בשם חיים דותן. אחרי שאלון כמעט איבד את הכרטיס היקר שהכניס אותו ואת עדי לגשר יצאנו לראות וללכת על הגשר המפלצתי. גשר תלוי שמשני צידיו עמודים ענקיים מכוסים בציפוי הנראה כמו אבן ומזכירים את עמודי האבן שבשמורת הטבע. גשר לבן של כ-500 מטר העובר מעל תהום של כ-300 מטר כאשר לכל אורכו פזורים על הרצפה חלונות זכוכית גדולים המציגים את התהום העמוקה. הלכנו הלוך וחזור והצטלמו כמו כל התיירים על חלונות הזכוכית. לפני שיצאנו לדרך קיבלנו כיסויים מיוחדים לנעליים על מנת לא לשרוט את הזכוכית. אבא ואלון פחדו מאוד מהגובה הרב והיו צריכים לקחת נשימה עמוקה לפני כל חלון. לאחר מכן חזרנו למלון ויצאנו בערב לאכול בעיר. בדקנו מספר מסעדות והתפלאנו לראות מנות עם סלמנדרה. ישנו אוכל מיוחד שהסינים מתים עליו, טופו מטוגן עם פטריה כלשהי שצבעו שחור. ללא ספק האוכל המסריח ביותר שנתקלתי בו בחיי. כמויות של האוכל הזה בכל פינה כולל במסעדה שעצרנו בה. הפעם היה כישלון עם בחירת המקום. משפחה צעקנית ומעצבנת ישבה לידינו שלא הפסיקה להרעיש ואוכל מוזר מתמיד.
למחרת יצאנו להר טיינמן שהיה הפתעה גדולה והיווה את השיא מבחינתנו עד כה. לאחר עמידה ממושכת בתור, עלינו על הרכבל הארוך בעולם שהעלה אותנו לפסגת ההר. הרכבל לקח חצי שעה ועבר כ-10 ק״מ. עדי ואלון נאלצו לחוות אותו בגונדולה נפרדת ולהינות מחברת סינים זרים. בפסגת ההר מיד הבנו שמדובר בדבר מיוחד. ההר מוקף מכל עבריו במצוקים עצומים ובלתי נתפסים. 1500 מטר מפרידים בין הפסגה למרגלות ההר. השבילים תלויים על המצוק כאשר הדבר היחיד שמפריד בינך לבין האוויר הוא גדר קטנה. מעולם לא היה לי פחד גבהים ושם מרוב גובה, פיזית, לא הייתי יכול להתקרב לגדר. אי אפשר להסביר את זה, כנראה משהו אבולוציוני, חוויה הזויה. המשכנו ללכת בשביל והגענו לשביל הזכוכית. 50 מטר שבו השביל התלוי הופך לשקוף וממש רואים את התהום שלמטה, אם עד עכשיו זה לא הספיק. אזרנו אומץ, לבשנו כיסויי בד על הנעליים והתחלנו ללכת עליו. פחד אלוהים. אלון כמעט בכה ונצמד בכל כוחו אל המצוק. לאחר מכן המשכנו לטייל לאורך השבילים התלויים והגענו ליער מקושט באלפי סרטי משאלות שאנשים קשרו על העצים. חצינו גשר תלוי, עלינו ברכבל סקי לנקודת תצפית גבוהה על ההר והתחלנו לרדת ממנו. הסינים מטורפים ובנו גרמי מדרגות נעות לא נגמרים בתוך ההר. איתם ירדנו עד לפתח מערת הקשת שבהר. כשהסינים אומרים מערה, הם מתכוונים למערה. פתח עצום בגובה של 131 מטר מעלינו ונוף מטמטם משני צידיו. לא רואה ממטר את מערת קשת שבארץ. המשכנו לרדת במדרגות הנעות והגענו אל תחנת האוטובוס. ממנה נלקחנו ע״י אוטובוס בכביש שהוא לא פחות מפלא הנדסי. עשרות סיבובים חדים על קצה המצוק שיורדים את החלק הנותר עד החזרה לעיר ג׳אנגג׳יאג׳יה עצמה. פשוט וואו. אכלנו צהריים ונסענו לשדה התעופה לקראת התחנה הבאה שלנו במסע, העיר צ׳נגדו שבמחוז סצ׳ואן.