אלטו פראיסו, סאו ג’ורג’י ושמורת שאפאדה דוס ויאדיירוס

על הבוקר יצאתי באובר אל סוכנות ההשכרה ובאמת השכרתי את הרכב ללא שום בעיות מיוחדות. רכב קטנטן, רנו קוויד, שמאוד התאים לי כרגע. נסעתי בחזרה אל ההוסטל, העמסתי עליו את הציוד ויצאתי לדרך. ביי ביי ברזיליה. נסעתי צפונה לכיוון העיירה אלטו פראיסו שם גר גונן. מרחק קצרצר של 250 ק”מ מברזיליה. ככל שהעמקתי בנסיעתי אל תוך השטח הכפרי הנוף נעשה יפה יותר. שדות על גבי שדות, כפרים קטנים ואותנטיים וחקלאים המוכרים את יבולם בצידי הכביש. והכל ירוק בטירוף. לאחר כשעתיים של נסיעה בכביש הצר ועקיפת המשאיות הנוסעות לאט הגעתי ליישוב כשעה “סאו ג’ואוו דאליאנסה”. נותרה עוד כשעה נסיעה לאלטו פראיסו ולביתו של גונן. המשכתי בנסיעה שנהפכה ליפה עוד יותר, נחלים עמוקים שחצבו בשדות המישוריים ויצרו עורקים דומיננטיים בנוף. כשהגעתי ליישוב בירכה את פניי קשת עצומה על כיכר גדולה. עצרתי בצד וניסיתי להבין לאן עליי לנסוע. הייתה לי דקירה במפה של נקודת הציון בה נמצא ביתו של גונן. מקום שכמעט בלתי אפשרי למצוא את הדרך אליו במפה. התחבטתי עם הנושא כמה דקות ולבסוף החלטתי לנסוע לנקודה הקרובה ביותר שאצליח להגיע לשם ולנסות למצוא דרך. בעודי נוסע למקום חלפו על פניי זוג לבנים, שבפירוש לא נראו ברזילאים. שניהם היו לבושים כמו היפים, עם ראסטות ארוכות ושרוואלים. כאן התחלתי לחשוד שמדובר במקום לא רגיל. המשכתי בנסיעה, עברתי לנסיעה על דרך עפר קטנה עד שהגעתי למבוי סתום ולנחל שוצף שהדבר האחרון שאנסה לעשות הוא לעבור אותו עם הרכב. הסתובבתי ופניתי לדרך נוספת שאמורה לקרב אותי אל הבית. גם כאן היה מדובר בדרך עפר מאוד לא סימפתית. נסעתי ונסעתי במשך דקות ארוכות, מתפלל שלא אקבל פנצ’ר או תקלה ברכב כעת, עד שלבסוף הצלחתי להגיע לנקודה קרובה אל נקודת הציון. אמצע שומקום. כמה בתים מבודדים על הגבעות ובין השדות. אווירה של כליל. הלכתי ברגל אל הבית שאליו כיוונה המפה. יצאה מהבית אליי אישה בשנות השלושים לחייה. נזם ענקי באף, שרוואלים וראסטות. ושאלה אותי מה אני צריך. שאלתי אם גונן נמצא והיא ענתה לי בעברית שהוא בבית הבא למטה. מאוחר יותר אגלה שזוהי אחותו. המשכתי ללכת בחצר והגעתי לבית קצת יותר גדול. הלכתי אל הכניסה וכבר לפני שהספקתי לדפוק יצאו אליי שני גברים עם שיער ארוך ופרוע, זקנים, זיפים ושארוואלים. אלו היו גונן וחברו האמריקאי שהגיע לביקור. עליתי איתם יחד בחזרה אל הבית העליון, של אחותו ועשינו היכירות רשמית. בבית, מלבד אחותו של גונן היה ארגנטינאי עם ראסטות ארוכות ושתי הבנות קטנות של אחותו של גונן. הבית היה מלא בקישוטים, דגלי תפילה, סיטאר וכלי נגינה ופסלים הינדואיסטים. מוזיקה הודית נוגנה ברקע. הרצפה הייתה מלאה בחתיכות מריחואנה שנגרסה. לאיזה מקום נכנסתי! ישבתי איתם בסלון ושתינו תה בזמן שהארגנטינאי ניגן בסיטאר. מסתבר שהם גרים שם כבר שבע וחצי שנים. הם הגיעו למקום לאחר שישראלי אחד סיפר להם על הקהילה האלטרנטיבית החיה במקום ופשוט נשארו. ביישוב ישנם מערביים וזרים רבים שהגיעו למקום כדי לחיות חיים אלטרנטיביים, ניו אייג’. לפרוש ממרוץ החיים ופשוט לשבת במקום ולהירגע. הקהילה עושה הרבה טקסי איווסקה משותפים. טקסים שבהם לוקחים את הסם איווסקה, סם הזיות חזק מאוד שמאפשר לצאת מהגוף ולהגיע לתובנות מרחיקות לכת על החיים. מיד הציעו לי להישאר ולקחת חלק בטקס שהם מתכוונים לערוך למחרת בערב. עניתי שזה בלתי אפשרי מאחר שכבר יש לי אוטובוס למחרת (תירוץ אמיתי) אך פשוט לא רציתי לעשות את זה עכשיו. על אף שזו חוויה חד פעמית, לא הייתי מוכן נפשית או פיזית לעבור חוויה כזו כעת, ובטח שללא שאמן או אדם שמכווין אותך, ובחברת אנשים שאינני מכיר. דבר שיאלץ לחכות עוד כמה שנים אם בכלל. נשארתי שם כשעה ויצאתי אל התחנה הבאה אליה תכננתי להגיע, “ואל דה לואה”, או עמק הירח בפורטוגזית. חברו האמריקאי של גונן הצטרף אליי. נסענו במשך כחצי שעה אל תוך הספר. הנוף נהפך להררי, מיוער וירוק. נכנסנו לדרך עפר קטנה והמשכנו בה עד שנתקלנו בשער נעול. לא היינו מוכנים לוותר על המקום היפה כל כך בקלות. החננו את הרכב, עברנו ברגל את הגדר והלכנו כקילומטר עד המקום. העמק אמור להיות נחל הזורם על סלעים אפורים, שעוצבו בצורות מיוחדות המזכירים את פני הירח. מקום שאמור להיות מיוחד במינו. המשכנו ללכת עד שלפתע התחלנו לשמוע נביחות ושני כלבים שעטו לעברינו. ראינו שמולנו נמצא מבנה גדול, כנראה של הריינג’רים במקום. מיד יצא אלינו אדם שתהה מה אנחנו עושים ומדוע עברנו את השער. ניסיתי להסביר שבאנו לראות את עמק הירח והאדם הסביר שבגלל הגשמים גובה המים גבוה מאוד ומסוכן לרדת לשם, לכן המקום סגור. הבנתי את הסיטואציה ושנאלץ לוותר, אך האמריקאי שאיתי המשיך להתווכח ואף הציע לו לעשן, היה ברור לי שלא נצליח. חזרנו לרכב ונסעתי בחזרה אל בתיהם של גונן ואחותו. הורדתי את האמריקאי, נפרדתי מהם לשלום ונסעתי אל היישוב בו תכננתי להעביר את הלילה, סאו ג’ורג’י. עדיין הייתי קצת בשוק מהאנשים ומהמקום שפגשתי. מעולם לא נתקלתי בקהילה כזו לפני כן. הנסיעה לסאו ג’ורג’י ארכה כחצי שעה, בה שוב נכנסתי אל אזור ההרים הירוקים והיפים. כבישי היישוב התבררו כדרכי עפר שהושחטו לחלוטין מהגשמים והיו מלאים בבורות, תעלות וסלעים. לא ברור לי כיצד הרכב הקטן שלי שרד. מצאתי במקום הוסטל שלהפתעתי היה מפואר והייטקי למדי. הכל היה חדיש, ליד כל מיטה כספת, מנעולי הדלתות היו קודנים במסכי טאצ’. מקום מצוין. מיד שהתחברתי לאינטרנט קיבלתי שיחה משחר שרצה להתייעץ איתי לגבי המשך הטיול ווירוס הקורונה שמתחיל להשפיע יותר ויותר בעולם. המצב בארץ כבר נהפך להיסטרי ביותר ושחר, בצדק, התחיל לחשוב על לקצר את הטיול ולחזור ארצה לפני שמדינות דרום אמריקה יסגרו. אמרתי לו כמובן, שכרגע הכל טוב פה בברזיל ואין לי כוונה לשנות את תוכניותיי. לא היה לי מושג כמה מהר הסיטואציה הולכת להידרדר. יצאתי להסתובב בעיירה. כבר התחיל להחשיך. קניתי לארוחת ערב לזניה קפואה וגוארנה, וכמובן שלא יכולתי להתאפק ולקחתי גם אסאי גדול. העיירה הייתה באווירה שקטה. מרבית החנויות כבר היו סגורות ומעט אנשים ברחוב. חזרתי אל ההוסטל ושם פגשתי את אארון, אירי שבמקרה הגיע לטייל כאן באזור אחרי המלצה שקיבל מחברה ברזילאית. אארון היה האדם הכי מחוסר מזל שפגשתי, הוא נפצע, נשדד, איבד ציוד אך עדיין שמר על מצב רוח חיובי. התחברנו ישר, שנינו שמחנו שיש עוד מישהו שמדבר אנגלית בהוסטל. לאחר ארוחת הערב החלטתי לצאת ולנסוע למעיינות החמים שבקרבת מקום. אארון הצטרף אליי וביחד נסענו כחמישה עשר קילומטרים במורד הכביש אל דרך עפר קטנה. לאחר שהלכנו מעט לאיבוד, גם כאן נתקלנו בשער גדול וסגור. הפעם החלטתי לא לעבור אותו באופן לא חוקי, ולצלצל בפעמון שמוקם ליד השער. באופן מפתיע בתוך כמה שניות ענה לנו בחור דרך האינטרקום ואמר שהמקום נסגר לפני כמה דקות. באסה. חזרנו להוסטל, אני הלכתי לישון בעוד אארון החליט לצאת ולנסות למצוא פאב פתוח בעיירה.

למחרת בבוקר לא בזבזתי הרבה זמן. לא נותר לי זמן רב עם הרכב, ובשעה שש כבר עליי להיות על האוטובוס בברזיליה שיוצא לתחנה הבאה שלי, העיירה אורו פרטו. החלטתי לצאת למסלול הליכה אל תצפית מטורפת, המשקיפה אל שמורת הטבע היפיפיה “שאפאדה דוס ויאדיירוס”. שמורה עצומה המפורסמת מאוד במספר המפלים הרב שבה. מעל 3000! פנינה חבויה הידועה רק לקומץ ברזילאים. מעט התברברתי בהגעה אל תחילת המסלול. שוב נאלצתי לנסוע בדרכי עפר קשות שממש לא יועדו לרכב שלי. הפעם גם היו בריכות מים גדולות שהוסיפו למתח. בסופו של דבר הצלחתי להגיע למקום. החנתי את הרכב מחוץ לשער אל המקום, כ-300 מטר מתחילת המסלול. היה חם מאוד. כשהגעתי לתחילת המסלול ראיתי בדיוק קבוצת סטודנטים ברזילאית גדולה שהגיעה עם רכביהם וממש נערכה ליום קרב. כובעים, מים, תיקים, אוכל. הבנתי שכנראה לא נערכתי נכון, בעיקר מאחר שבכניסה למסלול הוצב שלט גדול המבקש מהמטיילים לקחת הרבה מים. חזרתי אל האוטו ונסעתי פנימה עד לתחילת המסלול. החלפתי אל נעלי ההליכה, בגדי הליכה נוחים, קניתי מים וסופסוף התחלתי ללכת. לאחר כחצי קילומטר נזכרתי ששכחתי לקחת את המגנוס שנשאר באוטו. אוף, נאלצתי לקבל החלטה, האם להמשיך ולקחת את הסיכון או לחזור. למרות כמה שזה מעצבן חזרתי אל הרכב והפעם יצאתי לדרך מצויד במגנוס ובלדרמן, שאהיה מוכן לכל מצב. היה כל כך חם שויתרתי מראש על החולצה והלכתי בלעדיה כשאני תולה אותה על הכתף. הדרך הייתה מקסימה. ירידה ארוכה בין יער נמוך, קקטוסים שונים ואבנים יפות. הרגשה מדהימה לצאת ולטייל בטבע לאחר כל כך הרבה זמן. בתחתית הירידה הגעתי לבקתה בה נדרשתי לשלם מעט לפני שאמשיך בדרכי. הריינג’ר בבקתה כיוון אותי לדרך אחרת מזו שהופיעה במפה שלי וטען כי בדרך שלי הכל מלא במים עד גובה המותניים. הקשבתי לו ולהכתי בדרך החלופית שטיפסה על צידו של הר ועקפה את ההליכה בנחל. הגעתי לגשר ארוך מאוד שנבנה מבולי עץ רבים, מעל נחל גדול. מקסים. מיד כשעברתי את הגשר נגלה לפניי הנוף המטורף של המקום. וואו! תצפית לקילומטרים רבים של הרים ויערות ירוקים. פשוט מקסים. לא ייאמן שכמעט אף אחד לא מכיר את המקום הזה. המשכתי במסלול שהתחיל לרדת מטה לעבר העמק. מיד משמאלי הופיע מפל גדול ושוצף, שבבריכה שיצר שחו להם כמה ברזילאים בהתלהבות והתקררו מהחום האדיר. החלטתי שלא משנה מה, אני חייב לעשות את אותו הדבר בדרך חזור מהתצפית. המשכתי לרדת לכיוון העמק, בין סלעים גדולים ועל מדרגות עץ מסודרות שנבנו לאורך המסלול. כואב בעיניים מרוב שהאזור יפה. ירדתי לעמק ומיד בצידו השני התחילה עלייה קשה ותלולה. גם בה נבנו מדרגות עץ גדולות שעשו את העלייה פשוטה יותר, למרות שעלייה בחום שכזה אף פעם איננה פשוטה. לאחר כעשרים דקות הגעתי לקצה ההר וממנו פתאום ראיתי אותו, את המפל. עמק עצום נגלה לפניי, כזה שבלתי אפשרי לא לעצור ופשוט להגיד איפה לעזאזל אני נמצא. איך ייתכן שכמעט אף אחד לא מכיר את המקום. אחד הנופים היפים ביותר שראיתי בדרום אמריקה. המשכתי ללכת בשביל העץ שנבנה ממש על קצה הנוף. לבסוף הגעתי אל הג’אנלה, החלון. סלע ענקי שנפל ויצר מעין חלון משולש שדרכו אפשר לראות את הנוף המטורף ואת המפל העצום המורכב משלוש נפילות גדולות. באמת דבר בלתי רגיל. לאחר מכן עליתי אל קצה ההר שמאחוריי וראיתי את הנוף המלא. הנחל האדיר שנופל במפל, רעש המים החזק והמשכו של הנהר הזורם בין ההרים והיערות בהמשך הדרך. מאחוריי, על פסגה נוספת, נבנה אמפיתאטרון של ממש אל הנוף. מבנה עץ גדול, עם כמה טריבונות וכמה שורות של מושבים הצופים ישירות אל המפל והעמק המטורף. עליתי לשם, צילמתי לכל עבר בהתלהבות ופשוט התענגתי על המראה. לפניי היה ענן גשם ממטיר ועוצמתי. ממש אפשר היה לראות את מסך הגשם המתקרב אט אט לעברי. ידעתי שעליי לחזור מהר, גם מאחר שכבר ממש לא נותר לי הרבה זמן ולפניי נסיעה של שלוש שעות בחזרה לברזיליה. הספקתי עוד להשקיף על המראה מתצפית אחרונה מתחת לטריבונות והלכתי מהר בדרך חזור. מיד לאחר כמה דקות הגשם הגיע אליי. גשם שמעולם לא חוויותי דבר שדומה אליו. בתוך 4 שניות כבר הייתי ספוג כולי לחלוטין במים. אין איפה להסתתר, הגשם מכה בך בעוצמה בכל הכיוונים ובטיפות מים ענקיות. דליי מים נשפכים לך על הראש. כל השבילים כבר כמובן שהופכים לנחלים בעצמם. המשכתי ללכת עד שהגעתי בחזרה אל המפל שבו שחו הברזילאים. גם עכשיו שחו בו כמה בודדים. החלטתי שמאחר ואני בלווא הכי רטוב כהוגן, אכנס לשחות מתחת למפל עד שיעבור זעם. הורדתי את הבגדים, החבאתי אותם מתחת לאבן והצטרפתי לבריכה שמתחת למפל. על אף שהמים היו קרים משחשבתי עדיין היה נעים להיכנס, בעיקר כשגשם זלעפות מטורף יורד עליך מלמעלה. חיכיתי דקות ארוכות מתחת למפל והגשם פשוט לא הפסיק. כבר לא היה חם כל כך, הגשם הוריד מאוד את הטמפרטורות. בנוסף לכך, מי המפל הלכו והתחזקו, עד כדי כך שלהישאר בבריכה התחיל להיות מאבק של ממש בזרם. הבנתי שאין ברירה, יצאתי מהבריכה, לבשתי את בגדיי ועשיתי את דרכי במהירות בחזור. עכשיו כבר שבילי ההליכה הפכו לנהרות של ממש. אין אפשרות ללכת עליהם כלל, נאלצתי לקפוץ בין סלעים ואזורים גבוהים לצד הנחל, נאבק בגשם המטורף. הנעליים שלי הצליחו להירטב לחלוטין, כבר לא היה אכפת לי מכלום, רק להגיע למקום יבש. לבסוף הצלחתי להגיע בחזרה אל הבקתה בכניסה לשביל. נכנסתי במהירות מתחת לגג הפח שבמקום. הריינג’ר וזוג ברזילאים עם תינוקם שהיו שם צחקו עליי והציעו לי קפה חם ועוגיות. נחתי שם במשך כמה דקות עד להפוגה קלה בגשם, זמן אותו ניצלתי על מנת להמשיך את הדרך במהירות בחזרה לאוטו. רגע לפני הכניסה לאוטו, נאלצתי לשלם על המים שקניתי לפני, אך כמובן שברגע שהגעתי לשם חזר מטח האימים. רצתי לאוטו ונכנסתי לתוכו עם הבגדים הרטובים. לא עניין אותי כלל שאני מרטיב ומלכלך את האוטו, העיקר להשיג הפוגה מהגשם ולשהות במקום יבש. התנעתי את האוטו והתחלתי לנסוע בדרך חזרה להוסטל שבסנט ג’ורג’י, שם קבעתי שאאסוף את אארון ואקח אותו לאלטו פראיסו שבדרך שלי. אותה דרך עפר שנסעתי בהלוך נהפכה כעת אף לגרועה יותר. המים בזרמים החזקים חצבו את הכביש ויצרו תעלות גדולות, כמו כן שלוליות הענק הפכו לאגמים של ממש. באופן לא ברור הצלחתי לעשות את דרכי בחזרה להוסטל, עוצר את נשימתי ומקווה לטוב בכל חלק בו הדרך הייתה בעייתית. אספתי את אארון ויצאתי לדרך לכיוון ברזיליה. השמיים התבהרו והגשם הבלתי ייאמן הזה התפוגג כאילו לא היה. איזה מקום מיוחד. הורדתי את אארון בכניסה לאלטו פראיסו ומיהרתי אל ברזיליה. הגשם ותנאי הכביש עיכבו אותי מאוד וגרמו לי להיכנס ללחץ זמן שמע לא אספיק להגיע לאוטובוס שלי. נסעתי מהר ובאמת הצלחתי להגיע בחזרה אל הסוכנות בברזיליה כארבעים וחמש דקות לפני האוטובוס. הפקיד בסוכנות ההשכרה היה נחמד במיוחד ולקח אותי אל הטרמינל, הוא היה בלחץ אף גדול יותר ממני שאפסיד את האוטובוס. הצלחתי לעלות לאוטובוס בזמן למרות המתח הגדול ואפילו לקנות סנדוויץ לארוחת ערב. היה יום נפלא ונוף בלתי רגיל. אני כל כך אוהב לגלות את המקומות המיוחדים הללו. הלוואי שהיה לי קצת יותר זמן להקדיש למקום הזה. האוטובוס יצא לדרך. נסיעה של כ-12 שעות עד ליעדי הבא, העיירה הקולוניאליסטית המקסימה אורו פרטו.

503 Service Unavailable

Service Unavailable

The server is temporarily unable to service your request due to maintenance downtime or capacity problems. Please try again later.

Additionally, a 503 Service Unavailable error was encountered while trying to use an ErrorDocument to handle the request.