הבוקר הגיע ואיתו ההתרגשות לקראת המסע. עמית שלא אהב יותר מידי את החרקים והיתושים וחשב לחזור בחזרה לבקתה, החליט שהאוהל עדיף על רשת היתושים הקרועה שלו. העובדה שהיה עטלף במקלחת גם תרמה להחלטתו. אכלנו בוקר, העמסנו את הקאנו ויצאנו לדרך. שלושתינו, אנדראס המדריך וסנצ׳ס עוזרו. שטנו במעלה הנחל הקטן ונכנסנו לאזורים הבאמת בתוליים של היערות. אזורים שאליהם אפילו סירות התיירים לא נכנסות. ככל שהתקדמנו הנחל התחיל להתמלא בצמחים מוזרים שצפים על המים. בשלב כלשהו כשהצמחים כיסו לחלוטין את כל מי הנחל, אנדראס החל לפלס את דרכנו עם המצ׳טה וחתך את הצמחים שלפנינו. אזור הצמחים מפוצץ בחיים. כשעברנו שם אינספור שפיריות, עכבישים וחרקים מכל הסוגים הצטרפו אלינו לקאנו. אפילו צפרדע ירוקה/צהובה מדהימה קפצה פנימה. לאחר כשעתיים של שיט הגענו לאזור מיוחד בנחל בו פתאום נעלמו הצמחים הצפים. בכל מקום במים הופיעו השפרצות ובועות, מאות שפמנונים מוזרים שחו לכל עבר. בלי להתבלבל, אנדראס שלף את הצלצל שלו ועל הזריקה הראשונה צד אחד. לאחר מכן עצרנו לצד הנחל וירדנו אל החוף. יצאנו לסיבוב של כשעה בג׳ונגל, כאשר כל כמה מטרים חרטנו על העצים סימן עם המצ׳טה כדי למצוא את הדרך בחזרה לאחר מכן. ראינו כמויות רבות של פטריות בשלל צבעים. אנדראס אפילו החליט לאסוף חלק מהן לטובת ארוחת הצהריים לאחר מכן, למרות שלא היה לו מושג מהו הזן של הפטריות. לאחר מכן חזרנו לגדת הנחל, הקמנו מדורה ובישלנו צהריים. עוף שהבאנו איתנו, בננה ירוקה ואת הפטריות שאנדראס קטף. חששנו מהפטריות ולכן שמחנו כאשר סיר הפטריות התהפך למדורה, אך אנדראס לא חשב פעמיים ושלף מיד את הפטריות מהמדורה והרצפה. מכאן חזרנו לקאנו ויצאנו לעוד שייט קצר עד לאזור אחר של הנחל. ירדנו מהקאנו והתחלנו ללכת במשך כשעה וחצי אל המקום בו נעביר את הלילה בקמפינג. הדרך לא הייתה פשוטה וכללה מעברי מים, בוץ וצמחיה צפופה. באחד ממעברי המים עמית נפל ונכנס למי הנחל. סנצ׳ס שעמד מאחוריו מאוד נלחץ, הצביע על הנחל וזירז את עמית לצאת מיד מהמים. רק לאחר כמה שניות הבנו מדוע, נחש אלמוגים ערסי שהה במים, מטרים ספורים מעמית. המשכנו ללכת והגענו לביצה גדולה. אנדראס כמובן החליט שהפעם נמצא אנקונדה והלך להסתובב באזור. אנחנו נשארנו עם סנצ׳ס שבאורח פלא הצליח לשלוף מהמים דג אחר דג עם חכה מאולתרת. פשוט מדהים. לקראת החשכה הגענו אל מקום הקמפינג. אזור שטוח לצד אגם יפה באמצע הג׳ונגל. הקמנו את האוהלים, בישלנו ארוחת ערב ויצאנו לטיול לילה במטרה לתפוס קיימן. המקום היה שורץ יתושים יותר מתמיד. הלכנו מסביב לאגם וראינו כמה עיניים של קיימנים מנצנצות בצהוב כשמאירים עליהן עם הפנס. סנצ׳ס הצליח להתקרב מאוד לאחד מהם אך רגע לפני שניסה לתפוס אותו, הקיימן נבהל וברח. בדרך הצלחנו שלושתינו לגעת בעץ שהיו עליו נמלים ערסיות ונעקצנו. בחיים לא הרגשתי עקיצה כל כך כואבת שממשיכה לשרוף בחוזקה למשך דקות ארוכות, למרות שהיד נראית בסדר גמור. למה כל דבר בג׳ונגל רוצה לעקוץ אותך, לפגוע בך או לאכול אותך? חזרנו למחנה והלכנו לישון. השכם בבוקר אנדראס העיר אותנו בהתלהבות שהוא רואה קיימן מחוץ למים. התרגשנו לשווא, הקיימן היה במרכז האגם עשרות מטרים מאיתנו, כך שחוץ מלראות נקודה חומה לא באמת הצלחנו לחוות את הקיימן מקרוב. דקות בודדות לאחר מכן התחיל גשם ג׳ונגל טרופי אמיתי. טיפות ענק שמציפות את כל האזור. הסתתרנו באוהלים מחוסרי אונים במשך כשלוש שעות, שבסופן האוהל והציוד שלנו נרטב כהוגן. כשסופסוף הגשם נרגע קיפלנו את המאהל, חזרנו לקאנו והתחלנו לשוט בחזרה אל הלודג׳. כשהגענו כבר לא נותר לנו זמן רב, הלכנו להתקלח, אכלנו צהריים ועלינו על הקאנו הגדול שיחזיר אותנו מהג׳ונגלים. הורידו אותנו בכפרון בשם אומגואס ומשם לקחנו טוקטוקים לכביש הראשי. אנדראס לא הצליח לתפוס בטלפון את המיניבוס שלו ולכן אמר לנו לעלות על מיניוואן אחד שחיכה שם. לא לקחנו בחשבון שמדובר בקולקטיבו (מעין מיניבוס ציבורי) והבנו את חומרת המצב רק כאשר הוא עצר להעלות בנאדם נוסף. הנהג פוצץ לחלוטין את הרכב, אין מקום לנשום או לזוז. 18 אנשים היו על הקולקטיבו הזה בשיאו, רכב שבארץ לא היו עולים עליו יותר משבעה. הצלחנו להגיע בחזרה לאיקיטוס, נפרדנו מאנדראס וחזרנו אל ההוסטל שלנו. בהוסטל ניצלנו את הזמן, שקד הלך לרציף לקנות כרטיס לספינה שתיקח אותו לקולומביה, אני הלכתי לקנות כרטיס טיסה ללימה ועמית ארגן את הציוד שלו לקראת הטיסה באותו ערב. כמובן שהפרואנים החליטו לדחות את הטיסה של עמית ויצרו לו בעיה ענקית עם טיסות ההמשך לארה״ב. עמית נסע במהירות לשדה התעופה לנסות ולסדר את העסק וחזר לאכול איתנו ארוחת ערב לאחר שניסה הכל והבין שאין לו הרבה מה לעשות בנידון חוץ מלקוות לטוב. אכלנו במסעדה איטלקית טובה ונפרדנו מעמית כמו שצריך.
למחרת בבוקר הבנו שבאמת עמית פספס את טיסות ההמשך שלו ונשאר תקוע בלימה לקנות כרטיסי טיסה חדשים. שקד ואני החלטנו לנצל את היום ולנסוע לחוות המנאטיס, חווה לשימור והצלה של חיות אמזונס. עלינו על נסיעה ארוכה בטוקטוק לשם. הצטרפה אלינו תיירת הולנדית. הנסיעה בטוקטוק על כביש מהיר נוראית. כמויות חול ועשן שנכנסות לעיניים ורעש אדיר ממנוע הטוקטוק ושלושת אלפים הטוקטוקים והאוטובוסים שמסביב. בחווה השתתפנו בסיור באנגלית שהסביר על המקום ועל החיות השונות. בשונה מאי הקופים, כאן יש חיות מכל המינים: תנינים, צבים, קופים, עצלנים, מכרסמים, לוטרות וגולת הכותרת – מנאטיס (פרות ים). מדובר ביצור עצום שמזכיר כלב ים, עיוור כמעט לחלוטין וצמחוני. בגלל צייד לא חוקי שלהם כמעט ולא נשארו כאלו באמזונס ולצורך כך קמה החווה שכבר החזירה עשרות למימי האמזונס. עזבנו את החווה לעוד נסיעת טוקטוק כיפית ואכלנו במרכז איקיטוס. הסתובבנו בין המבנים שבמרכז העיר, התרשמנו מהקתדרלה היפה ודאגנו לקנות סימים מקומיים לקראת מסעות העזיבה שלנו מאיקיטוס. כשעה לפני שהייתי צריך לצאת לשדה התעופה, שקד ואני החלטנו להשאיר את כל החפצים במלון ולצאת להסתובב בשכונת העוני בלן. בחודשי החורף, האמזונס עולה במספר מטרים ומציף שטחים נרחבים. כל השטחים הללו אינם שייכים לאף אחד ועל כן כל אחד רשאי להקים שם את ביתו. על בסיס זה הוקמה שכונת העוני בלן. תושבי השכונה בנו את בתיהם על רגלי עץ גבוהות, ללא תכנון מקדים או אישורים הנדסיים. בחורף, כל האזור שמתחת לבתים מוצף לגמרי והתושבים מגיעים לבתיהם על סירות קאנו, אך בקיץ (כמו שהיינו עכשיו) ישנה פעילות ערה על הקרקע. חנויות, ילדים רצים ומשחקים כדורגל, מפגשים בין אנשי השכונה וכו׳. ידענו שהסיכויים גבוהים שניתקל בצרות כשניכנס לשם אך זה היה שווה את הסיכון. ההרגשה שם היא כאילו זה עולם אחר, כל הבתים מרחפים חמישה מטר מעל הראש. המקומיים מאוד הופתעו לראות שני לבנים מסתובבים אצלם בשכונה. ילדים מיד הצטרפו אלינו וליוו אותנו בדרך. למרבה הפתעתינו ההרגשה בשכונה הייתה מצוינת ולא מאיימת כלל. חוויה אמיתית שמחוץ למסלול התיירים הרגיל. בלב השכונה ישנו גשר המחבר בין העיר העליונה אל הנהר כאשר הוא גבוה. תושבי השכונה כמובן חיברו את בתיהם אל הגשר בצורה פיראטית ובעצם הפכו אותו למרכז השכונה. חזרנו להוסטל וכבר כמובן שהייתי בלחץ עם הזמן לטיסה. במזל נזכרתי לרוץ ולרוקן את הבנזיניה ויצאתי לשדה. ביקשתי מנהג הטוקטוק שיסע מהר במיוחד וזה חייב אותי באקסטרה שלושה סול על הנסיעה המהירה. מהחיפזון שכחתי את הלדרמן שלי בתיק היד, אך אנשי הביטחון הפרואנים המקצוענים לא הבחינו בו ובמקום התעכבו לשאול אותי שאלות על המגנוס. עליתי למטוס ונפרדתי לשלום מאיקיטוס והג׳ונגלים. התחנה הבאה, לימה.
איקיטוס והאמזונס הפרואני – חלק ב
16,224 Replies to “איקיטוס והאמזונס הפרואני – חלק ב”