אושוואיה וסביבתה

Posted on January 25, 2020January 25, 2020by admin

וואו הגעתי לאושוואיה. סוף העולם. עיר מדהימה היושבת בין הרים גבוהים וקרחוניים, ויערות עד ירוקים ומחטניים. ממש דומה לאלסקה או לנורבגיה. התרגשתי מאוד מהיותי שם. המקום מרגיש סופר תיירותי וממותג. הטיילת עמוסה באנשים וספינות קרוז שעוגנות ברציפים. קניתי כרטיס אוטובוס מקומי ונחרדתי לגלות כמה ההוסטל שהזמנתי רחוק ממרכז העיר. נסעתי לשם, פרקתי את כל הציוד שלי ויצאתי להליכה לאורך הטיילת ותעלת ביגל בחזרה למרכז העיר. המבנים נמוכים, צבעוניים ומטופחים. נותנים אווירה מיוחדת למקום. ישבתי בבר לארוחת ערב לחגוג את הגעתי עם פיצה ובירה. שחר וחברתו סתיו הגיעו גם הם לאושוואיה לפני כיום. שחר שמח להצטרף אליי לבירה בפאב. איזה כיף לפגוש חבר טוב מהבית לאחר כל כך הרבה זמן בחו״ל. אנחנו רודפים אחד אחרי השני כבר כמה חודשים. שחר תמיד הקדים אותי בכמה שבועות. איך בכלל אפשר להתחיל לספר מה עבר עליך בכל החודשים הללו. ישבנו ודיברנו ממש עד הסגירה של המקום. כבר ממש נאלצו לגרש אותנו משם. קבענו שמחר נמשיך לטייל ביחד ונצא להפלגה אל מושבת הפינגווינים שבקרבת מקום.
בבוקר החלטתי שלא אשאר יותר בהוסטל בשל מיקומו הרחוק. ארזתי את חפציי לאחר ארוחת הבוקר ויצאתי אל הוסטל אחר שמצאתי בקרבת מרכז העיר. נפגשתי עם שחר וסתיו בסוכנות הטיולים וסגרנו את השייט אל מושבת הפינגווינים אחרי הצהריים. כעת התפצלנו. עמדה בפניי משימה מודיעינית חשובה. להצליח ליצור קשר עם אחד מצוות הספינות של גרינפיס העוגנות באושוואיה. ידעתי שלא אוכל להרשות לעצמי לקנות כרטיס קרוז לאנטרקטיקה, שהיה עולה כמו חודשיים של טיול. התנדבות על ספינת גרינפיס נותרה המוצא האחרון שלי להגיע ליבשת הלבנה. ישבתי בספסל על הטיילת וחיכיתי שתגיע הדינגי של גרינפיס ותוריד אנשי צוות אל מהספינה אל החוף. ברגע שזיהיתי אחד הסתערתי עליו. הייתה לנו שיחה מאוד נחמדה, הוא סיפר שהם בדרכם לאנטרקטיקה בעוד כמה ימים למטרות מחקר וניסויים מדעיים למשך חודש וחצי אבל שלצערו הם לא צריכים מתנדבים כרגע. נתתי לו את המספר שלי בכל מקרה, אם בטעות יתפנה מקום אך הבנתי שסיכויי ממש לא גבוהים. נפלה עליי ההבנה שכנראה לא אצא ליבשת הלבנה בטיול הזה. קצת מבאס אבל לא נורא. הקרוזים לאנטרקטיקה מאוד ממוסחרים ומאוד מורידים את החשק לעשות את המסע עם המוני תיירים זקנים אמריקאיים. נפגשתי עם שחר וסתיו בסופרמרקט, קנינו מצרכים והכנו ארוחת צהריים נחמדה במטבח אצלם בדירת האירביאנבי שלהם. שחר ואני אכלנו סטייקים נפלאים במחיר מגוחך. המשכנו אל הרציף ולשייט שלנו. עלינו כל קטמראן ענקית עם עוד לפחות כשבעים תיירים רעבים לצילומי פינגווינים. הפלגנו במשך כשעתיים וחצי עד למושבת הפינגווינים. בדרך חלפנו על פני אי מפוצץ בקורמורנים, מושבת אריות ים והמגדלור המפורסם שמבשר על סוף העולם. שחר, סתיו ואני הצלחנו לתפוס מקום בקדמת הספינה, שממש עלתה על מושבת הפינגווינים באי וכמעט רמסה כמה פינגווינים. הכי קרוב שאפשר לפינגווינים. ראינו פינגווינים משלושה זנים: מגלניים, ג׳נטו וזוג בודד של קינג פינגווינים. ציפור מטומטמת, שהולכת מצחיק, משמיעה קולות מפגרים אך חמודה להפליא. לא היינו יכולים לרדת מהספינה כך שראינו מקרוב רק את הפינגווינים המגלניים הקטנים יחסית שהצטופפו על החוף, בעוד ששני הזנים האחרים היו כמה עשרות מטרים לתוך היבשה. התנפלות מטורפת של התיירים על הסיפון על מנת לצלם את הציפורים המסכנות, שרק שהו להן על החוף לפני שמפלצת מתכת ענקית הופיעה מעליהן עם מיליון תיירים ומצלמות. נראה היה שלפינגווינים זה לא הפריע יותר מידי. לאחר מכן שטנו לצידו השני של האי, שבו הייתה מושבה אף גדולה יותר של פינגווינים מגלניים. הקפטן חזר על אותו התרגיל ועלה עם הקטמראן על היבשה בכדי לאפשר לנו לצלם את התמונה המושלמת של פינגווינים. השייט חזור היה רגוע יותר, פשוט ישירות לאושוואיה. היה חווייתי ביותר. בירידה מהספינה הצלחנו להתפלח אל הרציף בו עוגנות כל ספינות הקרוזים העצומות. ראינו ספינה של נשיונל ג׳אוגרפיק ודיברנו עם כמה מהתיירים שירדו או עלו לספינות. איזה כיף להם. כל הספינות בדרכם, כזו או אחרת, אל אנטארקטיקה. מדהים. ספינות בכל הגדלים, מסירות קטנות לעשרות בודדות של אנשים לאוניות פאר לאלפים. נפרדנו לבינתיים אחרי החוויה המטורפת וקבענו לצאת מחר אל טיול יום הנחשב מדהים, אל פסגת הר גוונאקו בשמורת הטבע הצמודה לאושוואיה.
נפגשנו בבוקר בתחנת האוטובוסים ועלינו על מיניבוס היישר אל השמורה. נאלצנו לשלם מחיר מופקע לחלוטין על ההסעות והכניסה לשמורה. נורא מעצבן. נהגת המיניבוס לא הפסיקה לדבר אלינו בספרדית ארגנטינאית בלתי מובנת והצליחה לעייף אותי כהוגן. ירדנו בכניסה למסלול 4, הנחשב הקשה ביותר בשמורה. המסלול מעפיל כ-900 מטר בגובה עד לפסגת הר גוונאקו שממנה נוף מטמטם של כל האזור. הלכנו בתוך יער מחטני יפה לצד אגם והתחלנו בהעפלה לגובה בתוך היער. המסלול לא היה קל בכלל, אך בשל העובדה שדיברנו כל הדרך, הוא עבר במהרה. עצרנו להפסקת פק״ל בתצפית נחמדה באמצע הדרך והמשכנו בהעפלה. פגשנו תוך כדי הליכה את גיא, בחור בן 28 בעל תואר שני במדעי המחשב שבידיוק אמור להתחיל לעבוד בגוגל בעוד חודשיים. השיחה הייתה מעניינת מאוד איתו והתחברנו מיד. גיא הצטרף אלינו להמשך ההעפלה. לאחר כשעתיים הליכה עברנו את קו העצים והנוף נפתח. הצלחנו לראות סופסוף את פסגת ההר. הדרך הפכה לסלעית ובוצית מאוד שלעיתים הקשתה את ההליכה. המשכנו לעלות על צלע ההר, כשלצידינו דרדרת אבנים תלולה ומפחידה, אבל נוף משוגע של כל האזור ופסגות ההרים הלבנות שממול. לבסוף הצלחנו להגיע לפסגה שבה ישבו בהתפעלות עוד כעשרים מטיילים שצלחו את הדרך הקשה. הנוף בהחלט שווה את ההליכה. מראה של 360 מעלות לאגמים, ליערות ולהרים הלבנים והדרמטיים. בהחלט מחזה מרהיב. ישבנו על הפסגה לארוחת צהריים קלה וחטיפים והתחלנו בירידה. בחלקים מסוימים הירידה הייתה אף קשה יותר מהעלייה וגרמה לנו להחליק מפעם לפעם. שרדנו והצלחנו להגיע בשלום בחזרה אל הכניסה למסלול ולמיניבוס בחזרה לאושוואיה. בערב נפגשתי שוב עם שחר וסתיו בדירת האירביאנבי שלהם והכנו ארוחת ערב. אני הייתי אחראי על בירות, והצלחתי למצוא שני סוגי בירות ארגנטינאיות מקומיות. זו בעצם גם הייתה הפרידה שלי מהם אחרי שלושה ימים. מחר שניהם ממשיכים צפונה לכיוון פריטו מורנו, בעוד שאני אשאר עוד יום באושוואיה. בדירה התרוצצו כלבים לבנים קטנטנים שהפכו את האווירה למצחיקה יותר. שיחקנו איתם והיתשנו אותם לחלוטין. עצוב להיפרד אבל כנראה שניפגש בהמשך הדרך.
למחרת קבעתי לטייל עם גיא שפגשתי אתמול ועם פלוריאן הגרמני שאיתי בחדר בהוסטל, אל הלגונה הקפואה. אגם יפהפה הנמצא למרגלות קרחון. נפגשנו בבוקר וחלקנו מונית אל נקודת ההתחלה. הפעם, בשונה מאתמול, לא נדרשנו לשלם כלל, רק להתחיל ללכת. הלכנו בשביל מסודר לצד נחל שוצף, עברנו בגשר מאולתר מעליו והתחלנו לטפס במעלה חורש צפוף ומחטני, בדומה לאתמול, לכיוון הקרחון הגדול שבצבץ בין ההרים. הדרך הייתה לא פשוטה ובוצית מאוד בחלק מהמקרים. בנקודה מסוימת החלקתי פנימה היישר לתוך בוץ עמוק והאייפון עף גם הוא היישר לתוך הבוץ. תענוג. לאורך הדרך פגשנו תיירת צרפתייה שהתבלבלה בדרך והצטרפה אלינו. לאחר כשעתיים הליכה הגענו ללגונה (שאיננה באמת קפואה). אגם קרחוני מהמם, שמזכיר בערך את לגונה 69 שראיתי בפרו. הלגונה בצבעי תכלת בהיר ומסביבה קרחון ענק ולבן. אכלנו צהריים לצד הלגונה ולאחר מכן ניגשנו לחקור את הקרחון. הלכנו מסביב ללגונה שנראתה מדהים ושינתה את צבעיה כאשר השמש האירה עליה. כשהגענו לקרחון הבחנו מיד בשתי מערות קרח. לא עמדנו בפיתוי ומיד ניגשנו לחקור אותן. הפחיד אותי מאוד להיכנס למערות, קרחונים ידועים בשינויים המהירים שלהם וממש לא התחשק לי להימחץ או להיתקע בתוך קרחון. למרות זאת עזרתי אומץ ונכנסתי פנימה. הצבע של הקרח בפנים לא אמיתי. השמש מעירה אותו בכחול בוהק והקרח עצמו צלול לחלוטין. אפשר לראות התוך הקרח אבנים ובועות אוויר שנלכדו בתוכו לפני אלפי שנים. פשוט מחזה שלא מהעולם הזה. יצאנו מהמערה ואחרי הליכה קצרה על הקרחון התחלנו בדרכינו בחזרה למטה. בדרך, פלוריאן וגיא החליטו ללכת ולטבול בנחל, שכמובן מוזן ממי הקרחונים. אני השתפנתי הפעם וראיתי אותם נכנסים למים וצורחים. כשהגענו בחזרה לכניסה למסלול נתקלנו בבעיה, כיצד לחזור לעיר. היינו ללא קליטה ובמרחק של כמה קילומטרים טובים מאושוואיה. התחלנו ללכת לאורך השביל ובמזל עברה לידינו מונית שלקחה אותנו בחזרה. בערב נפגשנו כולנו בבר נחמד ונהנינו מבירה מקומית. ניסיתי גם לשתות את המשקה הארגנטינאי הלאומי והדוחה שמזכיר תרופה. הצטרפו אלינו לשולחן גם שני ארגנטינאים מבואנוס איירס שפלוריאן הכיר. זהו בעצם היה יומי האחרון באושוואיה, מחר בבוקר אקח סירה קטנה ואשוט אל העיירה פורטו וויליאמס שמצידה השני של תעלת ביגל, בצ׳ילה.