אדמונטון, ג׳ספר, באנף וקלגרי

Posted on July 24, 2019July 24, 2019by admin

אדמונטון היא עיר עצומה ומרשימה. רק כשהתעוררתי בבוקר גיליתי באמת איפה אני נמצא. חניתי באחד הפארקים הגדולים שבעיר, הסמוך לגדת נהר הססקצ׳ואן בתוך יער סבוך. גורדי השחקים ביצבצו מבעד לעצים. נסעתי תחילה למכון בוטני שהיה אמור להיות מרשים, אך הביקור היה קצר להפליא מאחר והמקום בשיפוצים. התחנה הבאה שלי הייתה בית המחוקקים של אלברטה. חניתי על גדת הנהר ונאלצתי לעלות המון מדרגות עד לגובה העיר. בית המחוקקים הוא בניין מאוד מרשים ומפואר. בנייה קולוניאליסטית עם עמודי שיש גדולים. דגלי קנדה ובריטניה מתנופפים בגאון ממנו. כמובן שמולו ממוקמות סדרה של בריכות ומזרקות ולצידן מדשאות ענק. ככה זה נראה כשמתכננים לפני שבונים. קייטנות עם המוני ילדים ניצלו את היום החם ונתנו לעשרות הילדים להיכנס למים של הבריכות והמזרקות. הסתובבתי באזור ונכנסתי לדלת מוזרה שהובילה אותי לגרם מדרגות שיורד אל מתחת לאדמה, ואל מסדרונות ענק מפוארים מאוד. כמו רכבת תחתית רק הרבה יותר יפה. לקח לי כמה רגעים להבין שירדתי לעיר התחתית של אדמונטון. בחורף כמו שאפשר לתאר לא חם במיוחד, ואם נדייק הטמפרטורה הממוצעת ביום בחודשי דצמבר וינואר היא מינוס 20 צלסיוס. בשל הכיף הזה הקנדים השכילו לבנות מנהרות תת קרקעיות שמחברות את הבניינים המרכזיים בעיר. ככה לא צריך בכלל לצאת החוצה, וכמובן שמתחת לאדמה מסודר ועם שילוט מצוין. איזה פרויקט מטורף. בזמן הליכתי בעיר חציתי גשר ענק שעובר לצידו השני של הנהר ובדרך חזור הצטרפו אליי משפחה אינדיאנית מקומית שהיו שיכורים לחלוטין. כנראה חגגו משהו שלא הצלחתי להבין מה. רצו ללא חולצות הלוך וחזור ונתנו כיפים לעוברים ושבים. לאחר שהצלחתי להתחמק נסעתי למוזיאון המדע היפה שיש בעיר. יש במקום כמה דברים יפים ומרשימים במיוחד, בינהם תערוכה של מכסחי המיתוסים (כן כן התוכנית מדיסקברי) בה מוצגים דברים אמיתיים שנבנו בתוכנית וניסויים מגניבים שאפשר לעשות במקום. בנוסף, נמצא במוזיאון אולם מטורף בו כל התקרה היא מסך אחד גדול המדמה את השמיים ומוקרנים בו סרטי מעניינים. ראיתי סרט על האורורה וסרט על האגדות האינדיאניות על השמיים. אחרי המוזיאון היפה עצרתי לצהריים מאוחרים ויצאתי לנסיעה לשמורת ג׳ספר. כבר מרחוק רואים הרים וככל שמתקרבים קולטים כמה הם גדולים ויפים. הרי הרוקיס הקנדים המפורסמים. לא סתם המקום נחשב לאחד היפים בעולם. ההרים פשוט לא נתפסים מרוב שהם גדולים, הם מכסים את כל שדה הראייה שלך. שלג וקרחונים מעטרים את הפסגות ומתחתיהם מצוקים שחורים אפורים של מאות מטרים. בין לבין, יערות עם עצים אדומים שהתחילו להתכונן לסתיו ועצים ירוקים שבשבילם עוד קיץ למהדרין. כמובן שאיך אפשר בלי מפלים, נהרות ואגמים בכל פינה. אין מילים. אחד הדברים המיוחדים הנוספים במקום הוא הצבע של המים. המים שוחקים את הסלעים וסופחים מהם מינרלים שצובעים את המים בכחול לא אמיתי. פשוט נראה כמו פוטושופ. ראיתי דוב שחור בצד הדרך. המשכתי וחלפתי על פני העיירה האלפינית הגדולה ג׳ספר שנמצאת בתוך תחומי השמורה ומלאה בבתי הארחה ומלונות סקי. במזל התפנה מקום באחד הקמפינגים של השמורה והצלחתי להיכנס אליו. בימים האלו הפארקים הללו מלאים עד אפס מקום ואנשים מזמינים שבועות וחודשים מראש. אני לעומת זאת, ממשיך להסתמך על המזל הטוב שלי. קמפינג מאוד יקר ולא מסודר, אבל מקלחת (למרות שהמים בה ממש לא היו חמים) אחרי כמה ימים מחזירה בקלות את מצב הרוח הטוב. את הבוקר שלמחרת התחלתי בנסיעה בכביש הקסום שחוצה את הפארק מצפון לדרום בדרך לשמורת באנף. כביש צר ודו מסלולי שבקלות מצטרף לכבישים היפים של הטיול. אין סיכוי שהנוף הנגלה ממנו אמיתי. הגודל של מצוקי האבן גורם לך לשפשף את העיניים ולהסתכל שוב בכדי לוודא שלא חלמת את זה. כנראה שמרבית הנסיעה בכביש הייתי עסוק בלהסתכל על הנוף ולא על הכביש. עצרתי ליד אגמון קטן שנקרא הורסשו וירדתי לראות את הצבע הכחול המטורף שלו. חזרתי לכביש והמשכתי צפונה. עכשיו הכביש טיפס גבוה גבוה עד שלבסוף הוביל לשדה הקרח קולומביה המפורסם. קרחונים אדירים נוזלים מההרים כמו נהרות עצומים ובוהקים בלבן. פסגות גבוהות מעטרות את הרקיע ומצוקי אבן אדירים בכל פינה. מרכז המבקרים שנבנה שם ענק ותואם את כמות התיירים המטורפת שפוקדת את המקום. האטרקציה המפורסמת ששם היא לעלות על אוטובוסים ענקיים עם גלגלים מיוחדים שעולים על הקרחון ולוקחים אותך למרכזו. מאחר ואת הנסיעה הזו כבר עשיתי לפני 9 שנים עם המשפחה ומאחר שכרטיס עלה 100 דולר! החלטתי לוותר הפעם ובמקום עשיתי מסלול הליכה קצר שהוביל אותי עד לקצה קרחון אטאבסקה שמול מרכז המבקרים. מאז שהייתי שם לפני תשע שנים הקרחון נסג כ-100 מטר אחורה! חזרתי לאוטו והמשכתי בדרך היפה. עכשיו כבר עברתי לשמורת באנף המפורסמת באגמים שלה. עצרתי למסלול הליכה קצר שלוקח לאחד האגמים היפים בשם לייק פייטו. המסלול בעלייה בתוך היער. קר מאוד ורוח חזקה, אתה שואל את עצמך האם היה שווה לעזוב את האוטו החם והנעים בשביל תצפית ואז אתה מגיע לתצפית ובבת אחת מקבל את התשובה. בהחלט כן! נוף מהפנט של עמק קרחוני אדיר שנפרס לפניך. האגם למטה בעמק בצבע כחול בהיר שנראה לא אמיתי. כאילו מישהו שפך גועש למים או שזו פשוט תמונה עם פילטר או פוטושופ. אבל לא, זה אמיתי לחלוטין. לאחר כמה דקות שעיכלתי את המראה ראיתי כלה שעושה בוק לחתונה בנוף האגם. היא רק לא לקחה בחשבון את הקור. בין פוזה לפוזה בשמלה הדקה רצו אליה עם מעיל עבה. והיא כמובן הייתה חייבת לשמור על פאסון לטובת הצילום. חזרתי לרכב והמשכתי בדרכי ללייק לואיז הידוע. לפניו עצרתי בעוד אגם על הדרך שנקרא בוו לייק ולבסוף הגעתי ללייק לואיז. אגם שנחשב לדעת רבים היפה ביותר ואשר מככב בהמון פוסטרים ולוחות שנה. לצד האגם נבנה מלון עצום, ממש טירה שמשקיפה עליו. האגם באמת מאוד יפה וגם הוא בצבעי טורקיז בידיוניים. אישית פחות התרשמתי ממנו בשל כמות התיירים והמסחור שלו. עזבתי אותו יחסית מהר ונסעתי לגולת הכותרת מבחינתי, אגם שזכרתי טוב מאוד לפרטי פרטים מהטיול לפני 9 שנים, לייק מורין. האגם שלדעתי הוא היפה ביותר ללא כל צל של ספק. האגם בצבע כחול בהיר שאי אפשר להתעלם ממנו. אין שום מקום בעולם שהמים בצבע הזה. האגם מוקף במצוקי אבן מושלגים וביער שפשוט יוצרים תמונה מושלמת. אם לא הייתי כאן ומודע לקיומו של המקום בטוח הייתי חושב שהתמונה מפוברקת. עליתי לתצפית המפורסמת שמשקיפה על האגם, צילמתי תמונות רבות ושחזרתי תמונה שלי מלפני תשע שנים. עכשיו אני רק צריך לחזור בעוד תשע שנים נוספות ולשחזר אותה שוב. לאחר מכן ירדתי לקו המים ולקחתי כמה דקות של מנוחה להשקיף על האגם המדהים. התחיל להיות כבר חושך ולא הייתה לי ברירה אלא לחזור. נסעתי לעיירה לייק לואיז, שנמצאת בקרבת האגם והחנתי את האוטו באחד הכבישים הצדדיים שלה. יצאתי לאכול מרק בצל צרפתי בפאב של אחד ממלונות הסקי של העיירה. למחרת בבוקר נסעתי לעיירת הסקי הגדולה באנף. עיר מצועצעת עם המוני תיירים שמאוד מזכירה את עיירות הסקי האלפיניות בצרפת שוויץ ואוסטריה. המון חנויות ספורט ומטיילים ברחובות ומסעדות בסגנונות מיוחדים. הלכתי בעיר למוזיאון קטן בו נמצאת המערה המיוחדת שבגללה הוקם הפארק. בפארק ישנן מספר נביעות של מעיינות חמים, ובתוך המערה הזו ישנה נביעה מאוד מרשימה. המערה סגורה לחלוטין, חוץ מפתח בתקרה שמכניס אור פנימה. לא סתם האינדיאנים שחיו שם החשיבו את המערה כמקום קדוש. לפני כמאה שנים כמה אנשי עסקים זיהו את הפוטנציאל להפוך את המערה לספא יוקרתי, בעיקר בשל העובדה שמסילת הרכבת עוברת באזור. ממשלת קנדה התערבה ומנעה את ההרס המוחלט של המקום ע״י הקמת שמורת הטבע. במקום ישנו מבצר גדול שעליו מתנופפים דגלי בריטניה וקנדה וממנו עולה שביל אל הנביעות החמות הנוספות. הבריכות הללו הן מקום המחיה היחיד של חילזון מסוים שרגיש לשינויים במים, ולכן הפקחים לחוצים במיוחד שמישהו ינסה לגעת במי הבריכות. משם הלכתי לאכול צהריים בהמבורגריה מאוד מגניבה וכשחזרתי לאוטו גיליתי שעמדתי במשימה, המשכתי את המסורת וייצגתי את המשפחה בכבוד – לא דו״ח אחד אלא שניים, על אותה חנייה. אחד על חנייה של פחות מחמישה מטר מברז כיבוי אש והשני על חנייה בכיוון ההפוך לכיוון התנועה (כן, מסתבר שאסור). שמח ומאושר מהמתנה הנפלאה יצאתי לדרך לכיוון העיר קלגרי. בדרך עצרתי בעוד אגם יפה שנקרא לייק מינוונקה, אך אחרי האגמים האחרים כבר אי אפשר להתייחס עליו ברצינות. אחרי נסיעה חלקה של שעה וחצי הגעתי לעיר. עצרתי בתחילתה בכפר האולימפי, בה אירחו את אולימפיאדת החורף. קניתי כרטיסים לקרוניות קטנות שלוקחים מפסגת גבעה שם ויורדים במהירות כחמישים פניות עד לתחתית הגבעה. אחד הדברים היותר כיפים שעשיתי בטיול. פשוט צחקתי ונהניתי כמו ילד קטן בלונה פארק. חוויה מומלצת במיוחד. לאחר מכן המשכתי לעיר עצמה. כמו לפני אדמונטון, גם כאן לא ציפיתי למשהו מסעיר וציפתה לי הפתעה. גורדי שחקים מטורפים אפילו יותר מאדמונטון. פשוט הרגשה של ניו יורק. החנתי את האוטו ברחוב בקרבת מרכז העיר ויצאתי להסתובב בדאונטאון. עיר מטופחת ומסודרת להפליא. ממש נוח וכיף להסתובב שם. הגעתי במקרה לפסטיבל גדול של מוסיקה לטינית ונשארתי שם לשמוע ולרקוד. איזה כיף. לא הפריע לאף אחד שיורד גשם, הזמרים והלהקה חיממו את האווירה לגמרי, והכל אותנטי לחלוטין ובספרדית קולחת. אחרי כשעתיים בעיר חזרתי לרכב, מצאתי מגרש חנייה נחמד ללילה ויצאתי לפאב מקומי לסיים את הערב. למחרת מחכה לי נסיעה בחזרה לארה״ב בדרך לשמורת גליישר שבמונטנה.